445: מלחמת העצמאות, חלק ד' [עושים היסטוריה]

שלום וברוכים הבאים לעושים היסטוריה פרק 445 מלחמת העצמאות חלק רביעי ואחרון. רשת עושים היסטוריה. רשת עושים היסטוריה. רשת עושים היסטוריה. [מוזיקה] [מחיאות כפיים] [מוזיקה] עושים היסטוריה עם רן לוי. [מוזיקה] ב-1 במאי 1948 הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה.

פחות מ-24 שעות לאחר מכן פלשו לארץ צבאותיהם של מצרים, סוריה, ירדן ויראק והצטרפו ללוחמים המתנדבים של צבא ההצלה של פאוזי קאוג'י וצבא הג'יהאד הקדוש של המופטי חג' אמין אל חוסייני. מדינת ישראל הצעירה בקושי הספיקה להחלים ממלחמת האזרחים שפרצה בארץ אחרי החלטת האום על תוכנית

החלוקה בכ"ט בנובמבר, וכבר עמדה בפני סכנה קיומית משמעותית הרבה יותר. בצפון קיבש הצבא הסורי את קיבוץ משמר הירדן ונסה לנתק את אצבע הגליל משאר המדינה. הצבא העיראקי התבסס בג'נין ולטש עיניים לכיוון מרכז המדינה. הלגיון הערבי הירדני, הצבא החזק והמיומן ביותר במערכה,

קיבש את הרובע היהודי והשתלט על רכס לטרון כשהוא מנתק את קווי ההספקה לירושלים. הוא מעמיד את הישוב היהודי בעיר בסכנת הרעבה.

בדרום חסם חיל המשלוח המצרי את הדרך אל הנגב ומנע הצטרפות לשאר הצבאות הערבים ביצירת טבעת חנק סביב תל אביב. כוחות ההגנה של הישוב שהתארגנו במהירות למבנה של 12 חטיבות לוחמות נהלו קרבות בלימה חריפים נגד הפולשים בארבע חזיתות שונות. אבל היתרון הברור של הכוחות

הערביים בתחום החימוש הכבד לצד חוסר הניסיון של הכוחות העבריים בלוחמה נגד צבאות סדירים נתנו את אותותיהם.

התקפותיהן של חטיבת קרמלי על הכוח העיראקי בג'נין ושל חטיבת גבעתי על חיל המשלוח המצרי באזור השנד נועדפו במחיר של עשרות רבות של הרוגים. שלושה ניסיונות שונים של חטיבות שבע, הרעל ויפתח לסלק את כוחות הלגיון מלטרון הסתיימו גם הם בכישלון

במחיר של לא פחות מ-150 הרוגים. אבל למרות כל הכישלונות המדממים האלה, ליוזמות ההתקפיות של כוחות הישוב הייתה בכל זאת השפעה משמעותית על שדה הקרב. כפי שמספר לנו ההיסטוריון יואב גלבר אמריטוס באוניברסיטת חיפה, מס תחילת יוני, סוף מא, תחילת יוני, קרב לטרון השני 31 במאי, הקרב

בג'נין, שלישי, הרביעי ביוני, הקרב באשדוד, רביעי ביוני, היוזמה עוברת לידי צה"ל. זאת אומרת, עד זה הפלישה הערבית והמאמצים לבלום אותה, שלוש התקפות הנגד האלה שכל אחת מהן הייתה כישלון בפני עצמו, אבל בצירוף שלהן הן מייצגות את נקודת

המפנה במלחמה. מכאן והלאה היוזמה ב-90% ממעט כמה ניסיונות מקומיים היא יוזמה של צה"ל. הצבאות הערביים שבעצמם, כמו אחו מגבר, עדיין לא היו מאורגנים ללחימה ממושכת וסבלו מקשיים לוגיסטיים רבים. הקשיים האלה בצירוף ההפסדים הכבדים שספגו הכוחות הערבים הביאו לכך שכשהציע הרוזן פולקה ברנדוט,

המתווך מטעם האום, הפוגה זמנית של ארבעה שבועות בלחימה, שני הצדדים הסכימו לה, וב-1 ביוני 1948 נכנסה לתוקפה ההפוגה הקצובה. על פניו ההפוגה הייתה אמורה להקפיא את המצב הקיים, מכאן להשפיע על שני הצדדים הלוחמים באותה המידה. בפועל עם זאת ההפוגה

היטיבה עם כוחות היישוב הרבה יותר מאשר עם צבאות הערב. אמנם האמברגו שהטילה הקהילה הבינלאומית על מכירת נשק היה תקף לשני הצדדים הלוחמים, אבל בפועל, מספר פרופסור גלבר, הם סבלו מהאמברגו הרבה יותר מאיתנו כי הם לא היו ארוכים לרכש נשק לא חוקי, מה

שכל המערך שלנו היה בנוי עליו. לא קיבלנו הספקה רשמית מאף אחד. בן גוריון שקרא את המפה הגאופוליטית וזיהה מבוד מועד את הפוטנציאל לפלישה של צבאות הערב הסדירים דאג לרכש מחתרתי של כלי נשק ותחמושת שהמתינו במחסנים באיטליה, צרפת ונמלים נוספים, וחיט לאחר קום המדינה הובאו

במהירות אל חופי הארץ. כך למשל הוחלפו חמשת הנפולאנצ'יקים, תותחים מיושנים מעודפי מלחמת העולם הראשונה, ולא פחות מ-150 כלי ארטילריה מתקדמים שנפרסו בגזרות השונות. גם מצבת כוח האדם של כוחות הישוב השתפרה במידה משמעותית.

עשרות אלפי לוחמים חדשים, הן מקרב תושבי הארץ הוותיקים והן מקרב העולים החדשים, גויסו לחטיבות השונות. אליהם הצטרפו כ-5000 מתנדבים מחוץ לארץ, יהודים ולא יהודים, רבים מהם בעלי ניסיון קרבי בצבאות מדינות המוצא שלהם, שלמרות שלא התכוונו לעשות עלייה, החליטו בכל זאת לתרום מיכולותם

וניסיונם לצבא העברי הצעיר. חלק מהמתנדבים הצטרפו ליחידות השדה במסגרת יחידות מיוחדות שהוקמו לשם כך, כמו למשל הקומנדו הצרפתי, פלוגה של כמאה מתנדבים דוברי צרפתית שלחמו במסגרת האגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, וגם יחידת התותחנים האנגלוסקסית שכללה כ-40 מתנדבים מארצות

הברית, קנדה ודרום אפריקה, וביניהם אפילו אינדיאני אחד משבט הנבחו. אבל התרומה המשמעותית ביותר של אותם מתנדבים מחוץ לארץ הייתה ללא צל של ספק במישור המקצועי. רבים מאותם מתנדבים היו אנשי מקצוע בתחומים שבהם ליישוב היהודי לא היה כל כך מה להציע. הדוגמה הבולטת ביותר היא

זו של חיל האוויר המתפתח, שכמעט כל המפקדים שלו היו מתנדבים מחו"ל ששרתו במלחמת העולם השנייה, ושפת הדיבור המקובלת בטייסות הייתה האנגלית. ולפיכך ישראל ניצלה את ההפוגה כדי להשלים את הטרנספורמציה של כוחות ההגנה ממיליציה מחתרתית לצבא סדיר.

טרנספורמציה שהחלה עוד במסגרת מבצע נחשון בטרם ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה. אני נחשון לנקודה מאוד חשובה. התברר מה זה להחזיק אנשים בשדה. במיליציה בהגנה גם בפלמ"ח, הבסיסים היו ביישובים. את הנשק היו מוציאים לקראת פשיטה ומחזירים לנשק אחרי הפשיטה, והוא היה

אחראי לנקות אותו ולשמור עליו תקין. ואת האוכל בישלו האקונומיות בחדר אוכל של הקיבוץ, והמגורים היו בקיבוץ, והשירותים היו בקיבוץ. פתאום יש לך 1500 איש בשדה שצריכים לחיות בשדה. הם אף פעם לא היו מרוכזים, אולי בתנועת נוער, לא התנסו בזה, ושם היו גם מגפות, דיזנטריה, טיפוס,

עניינים של שירותים. זה הא' ב' של שגרה צבאית נלמד בנחשון. התחילו ללמוד מה הבעיות של צבא ושל חיי צבא ושל שגרת צבאית. ב-26 במאי, עוד לפני כניסת ההפוגה לתוקף, הוציא בן גוריון את פקודת צבא ההגנה לישראל שבמסגרתה הוא הורה על הקמתו של צה"ל

כגוף הצבאי היחיד של המדינה העברית. הפקודה נכנסה לתוקף בראשון ביוני, ומספר שבועות לאחר מכן נערך טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל. במישור האופרטיבי הצבא החדש ניצל את ההפוגה כדי לארגן את הכוחות הלוחמים שעד אז פעלו כחטיבות עצמאיות תחת

פיקודו הישיר של המטה הכללי למסגרת של חזיתות שלכל אחת מהן הייתה מפקדה עצמאית שהייתה מסוגלת לנהל את הכוחות שבשטח בצורה יעילה יותר. אבל המעבר של ההגנה ממיליציה חמושה לצבא סדיר לא תמיד היה קל [מוזיקה] ופשוט. עד קום המדינה, השליטה על כוחות

הביטחון של הישוב הייתה מבוזרת בין שלושה גופים שונים: המפקדה הארצית שהייתה אחראית על ההיבטים המדיניים של פעילויות ההגנה, ועד הביטחון של הסוכנות היהודית שהיה אמון על הוצאת צווי גיוס, ומשרד הביטחון שניהל את ענייני התקציב. דוד בן גוריון לא אהב את

המבנה המשולש הזה, ובמיוחד את המפקדה הארצית שהייתה גוף פוליטי מובהק. הוא ביקש לארגן מחדש את השליטה על הצבא הישראלי כך שהיא תהיה נתונה בידי משרד הביטחון בלבד. לכן בראשית מאי, לקראת ההכרזה על המדינה, הורה בן גוריון לפזר את המפקדה הארצית ולפטר את מי

שעמד בראשה, ישראל גלילי, מוותיקי מפקדיה של ההגנה לקראת הכרזת המדינה. הוא אומר: אין יותר מקום למפקדה הארצית. המפקדה הארצית היא לא מפקדה, היא גוף פוליטי שבנוי על שוויון בין פועלים, בין הסתדרות לאזרחים, וגלילי, מכיוון שהוא עובד שנים עם ראשי

ההגנה, הוא מקובל עליהם כאוטוריטה, והוא מתחרה באוטוריטה של בן גוריון. הם את בן גוריון הם פחות מכירים. חלקם לא מכירים בכלל. הם לא מכירים בו כסמכות צבאית כי הוא לא תעסק בעניינים טקטיים כל השנים, והם נשמעים לגלילי.

וב-2 במאי בן גוריון מודיע לגלילי שהוא מבטל את המפקדה הארצית ואז מתבטל גם המינוי של ראש מפקדה ארצית וראשי האגפים במטה הכללי ומתפטרים. אומרים: מה, אתה מפטר את גלילי? אנחנו עובדים איתו, עם מי נעבוד? אתה עסוק במיליון דברים אחרים.

ב-3 במאי שלחו ראשי האגפים במטה הכללי מכתב התראה לבן גוריון והודיעו לו על כוונתם להתפטר בעקבות פיטוריו של גלילי. אם לא יוסדר העניין בתוך 12 השעות הקרובות, הם כתבו לו, יפסיקו ראשי האגפים במטה הכללי לראות את עצמם אחראים להנהלת

העניינים. בלת ברירה הסכים בן גוריון להחזיר את גלילי, אבל לא לתפקידו המקורי כראש המפקדה הארצית, אלא כיועץ מיוחד.

הסידור הזה הביא לסיומו את מרד הגנרלים ואפשר לראשי האגפים במטה הכללי לרדת מהעץ. לא חלפו חודשיים ושוב משבר. כאמור, ממוצע ההפוגה של חודש יוני התארגנו כוחות הצבא החדש למבנה של חזיתות. הבחירה הטבעית לתפקיד מפקד חזית המרכז הייתה יגאל אלון,

קצין ותיק, ניסיון שפיקד על חטיבות הפלמ"ח כבר מראשית המלחמה. אבל בן גוריון לא הסכים למינוי הזה. לא בגלל אלון עצמו באופן אישי, אלא מכיוון שבן גוריון לא האמין שמפקדי ההגנה על כל גבורתם ויכולותיהם מתאימים לפקד על הצבא הישראלי

הסדיר. הוא העריך שהחשיבה הצבאית של אלון וחבריו בצמרת ההגנה מושפעת יותר מדי מתפיסות של לוחמת גרילה, כאלה שהדגישו תמרון, ניידות והפתעה, ופחות מדי מחשיבה צבאית קלאסית של תאורטיקנים, כדוגמת קרל פון קלאוזוביץ' הגרמני. על כן בן גוריון דרבן את צמרת ההגנה לקלוט לשורותיה קצינים

משוחררים של הצבא הבריטי כדי לנצל את ההשכלה והניסיון שלהם בפיקוד על צבא סדיר. מסיבה זו העדיף בן גוריון למנות לתפקיד מפקד חזית המרכז את מרדכי מקלף, מייג'ור לשעבר בצבא הבריטי. כפי שהראה בפעם הקודמת, שוב סרבו קציני המטה הכללי לקבל את

המינוי שהוצנח עליהם. כך רשם בן גוריון ביומנו. ציטוט: "כשהודעתי הבוקר ליגאל ידין וצבי אלון את מסקנותיי, יעימו עליי בזעזוע ובהרס בנוסח הישן." ההסתייגות העיקרית הייתה מכוונת כמובן נגד מינויו של מקלף למפקד חזית. הגיע ידין דרש דווקא את יגאל

אלון. נמוכב מקלף לא מ...

הצעד הזה הילצת בן גוריון לחסוף את המחלוקות הפנימיות בצמרת הביטחונית לעיני שאר חברי הממשלה ואלה מיערו לנצל את ההזדמנות כדי להתנגח בבין גוריון ולנסות ולחלץ מידיו את השליטה הריכוזית שלו על הצבא. הממשלה החליטה על הקמתה של ועדת בדיקה מיוחדת בת 15 שדיוניה התרכזו לא רק

בשאלת היחסים בתוך הפיקוד הצפעי והביטחוני אלא גם באופן שבו ניהל בן גוריון את המלחמה כולה הוועדה שמה עדויות של כל חברי המתכל וקצינים בחירים אחרים ולמרות שבן גוריון ניסה להציג את מרד הגנרלים השני כמרד פוליטי במהותו מסקנות הוועדה הצדיקו

לחלוטין את טענותיהם של ישראל גלילי וראשי האגפים לגבי תפיסתו השגויה של בן גוריון בראייתם את האופן שבו הוא ניהל וארגן את מערכת הביטחון. הוועדה המליצה על הקמתו של מנהל כללי לענייני צבא כדרך להפריד בין הדרג המדיני קרי בין גוריון לדרג

הצבאי. החלטת הוועדה הייתה מהלומה רצינית ליוקרתו של בן גוריון והוא הגיב בהתאם. עוד באותו הערב הוא שלח מכתב לחברי הוועדה שבו הוא הודיע להם שהוא מתפתר מתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון. המכתב של בן גוריון היכע את כולם בתדהמה. צריך לזכור שכל התחים והבחישות

הפוליטיות הללו התרחשו תוך כדי קרבות הבלימה העקובים מדם של ראשית המלחמה. לכולם היה ברור שאף אחד לא מסוגל להחליף את בן גוריון בראש ההנהגה בימים קשים אלה ולחברי ועדת החמישה לא נותר ברירה אלא לנסות ולמצוא מוצא של כבוד מהמשבר החריף

שאליו הם תמרינו את עצמם. בן גוריון ואיגל אלון נפגשו בביתו של בן גוריון והסכימו שאלון יוותר על פיקוד החזית ובתמורה יקבל תפקיד פיקודי אחר. כל מסקנות הוועדה נגנזו ומכאן ואלך איש לאהז להתנגד לבן גוריון בכל מה שנוגע לניהול ענייני

הביטחון. בתה ביולי הגיעה ההפוגה הזמנית לסיומה וקרבות מלחמת העצמאות התחדשו במלא זם. הפעם בניגוד לקדחתנות המעולתרת שבה נאלצו כוחות ההגנה להתארגן כנגד פלישת צבעות ערב. צהל היה ארוך ומוכן להמשך הלחימה. בצפון יצאו כוחותיהם של חטיבה שבע וחטיבת כרמלי למתקפה כנגד כוחות צבאה

הצלה. בסדרה של קרבות לאורך 10ה ימים הקו כוחות צהל את צבא ההצלה שוק על ירך וכבשו את הגליל המערבי כולו וחלקים נרחבים מהגליל התחתון. כוללת נצרת שהמצווה מפקדת.

צבאה הצלה. פאוזי קוק'י עצמו הצליח לחמוק מהעיר לפני נפילתה והעתיק את מפקדתו לתרחישה סמוך למעלות של ימינו. מזרח המשם באזור משמר הירדן ניסו חטיבת עודד וחטיבת קרמלי לדחוק את ראש הגשר של הצבא הסורי במסגרת מבצע בראש.

ההתקפה הראשונה הייתה מוצלחת וכוחות צהל השתלטו על מספר עמדות חשובות אבל כבר למחוררת יצאו אסורים למתקפת נגד והשתלטו מחדש על כמעט כל הנקודות שנכבשו מהם ביממה הקודמת בעשרת הימים הבאים נערכו מספר קרבות בכל הגזרה אבל קווי החזית לא השתנו

במידה משמעותית מבצע בראש אם כן נכשל בהשגת יעדיו הראשיים אבל מכאן ואלך לא נקטו אסורים בפעולות התקיפיות והאיום בניתוק אצבע הגליל הוסר. ההצלחה הגדולה ביותר של צהל בקרבות שאחרי ההפוגה הייתה ללא צל של ספק במבצע דני, שמטרתו הראשית הייתה להרחיב את

פרוסדור התנועה לירושלים ולהשיג שליטה על מקורות מים באזור ראש העין. מי שפיקד על המבצע היה אגעל אלון שקיבל את התפקיד במסגרת הסולחה של מרד הגנרלים השני. דני היה המבצע הראשון שבו הפעיל צהל כוחות בהיקף של עוגדה שלמה או ארבע חטיבות

מלאות. כבר ביום הראשון למבצע נכבש שדה התעופה בלוד כמו גם לוד עצמה, רמלה ואין קרם וב-12 ביולי נכבשה גם ראש העין מדי הצבא העיראקי. מבצע דני עלה לצהל בדמים רבים. פחות מ-179 חיילים נהרגו בקרבות האלה, אבל הוא הצליח להרחיק את הלגיון

הירדני ואת כוחות צבא הג'יד הקדוש מאזור השפלה. מכאן ואלך הלגיון הירדני איבד את היוזמה במלחמה כולה. בחזית הדרומית המשיכו המצרים לתקוף ישובים יהודיים מבודדים כדוגמת נגבע, באירות יצחק וג'וליס, אבל למעט כפר דרום שננתש על ידי מגיניו בעקבות מחסור בנשק

ותחמושת. כל ההתקפות המצריות נכשלו [מוזיקה] ונעטפו. אם כן, בתוך 10ה ימי לחימה בלבד, מאזום ההפוגה הראשונה, הצליחו כוחות צהל לדחוק את כוחות האויב בחימת כל החזיתות.

המכות שספוגו צבעות הרב דרבנו את האום לדרוש מהצדדים הפוגה נוספת. ישראל שהייתה בתנופת ניצחון התנגדה ליוזמה הזו כמובן אבל האיום של האום בסנקציות בינלאומיות עשה את שלו ב-19 ביולי אחרי 10ה ימים של לחימה הוחזה הפסקת אש נוספת הפעם ללא מועד

סיום מוגדר היחידים שלא ראו את עצמם כפופים להפסקת האש הזו היו כוחותיו של צבעה צלה שבאווקטובר כבשו משלטים ליד מנרה וצלפו על כבישי אצבע הגליל בתגובה בשלה אותו החודש יצא הצהל למבצע חירם. מבצע בזק של 60 שעות שבו הצליחו ארבע חטיבות של צהל

להשלים את כיבושם של הגליל המרכזי והגליל העליון כולו כולל אזור הרון תרכישה וססה שהייתה צומת דרכים חשובה מבחינה מבצעית צבא ההצלה מוגר סופית נאלץ לשגת לתוך לבנון ושם הוא התפרק בתוך זמן קצר קוג'י עצמו הצליח לברוח לסוריה שם העביר את שרית

חייו עד שהלך לעולמו בשנת 1970 [מוזיקה] 77 למעט ישובי הנגב שעדיין היו מנותקים משאר המדינה, בשלב הזה של המלחמה האיום המיידי על קיומה של ישראל הוא שר וצבעות הרב השונים היו עסוקים יותר בללקק את הפצעים שלהם מאשר במחשבות על כיבושה של תל

אביב. אבל דווקא בשלב שבו פחט האיום החיצוני הרים את ראשו איום ישן חדש, מסוכן לא פחות לעתידה של המדינה הצעירה. תנועת הציונות הרוויזיוניסטית הייתה הזרם בתוך התנועה הציונית העולמית בהובלתו של זאב ג'בוטינסקי.

הרוויזיוניסטים התנגדו למה שראו כמדיניות פייסנית של חיים ויצמן כלפי הממשלה הבריטית ודרשו חשיבה מחדש רביזיה של המדיניות הזו בשנת 1923 פרשה התנועה הרוויזיוניסטית מההסתדרות הציונות הכללית והיא סדה בארץ ישראל שורה של גופים וארגונים משלה שקראו תיגר על הדומיננטיות

של תנועת הפועלים בהנהגת הישוב ארגונים כדוגמת תנועת הנוער ביתר הסתדרות העובדים הלאומית קופת חולים לאומית, כלי תקשורת עצמאים ועוד. המתיחות ההולכת וגוברת בין פעילי תנועת העובדים לבין הרביזיוניסטים באה לידי ביטוי באימותים אלימים שפרצו ביניהם מדי פעם, בעיקר סביב שביטות,

הפגנות ותהלוכות. אחת המחלוקות הקשות בתוך הישוב בשנות ה-20 וה-30 הייתה סביב החלטתה של הנהגת הישוב להבליג על תקיפות ערביות כנגד יישובים יהודיים. בעוד שהתומכים בהפלגה הזו ראו בה רע הכרחי כדי להשיג את תמיכתה של ממשלת המנדט היו רבים בתוך הישוב

שביקשו להכות באויב באופן אקטיבי ב-1931 החליטה הקבוצה של אנשי ההגנה שהתנגדו להבלגה לפרוש מהארגון ולהקים מסכרת עצמאית בשם ארגון ההגנה ב הגישה האניצית של אנשי ההגנה ב' התאימה לתפיסותיו של זאב ג'בוטינסקי כמו הגדר דח לכף היד ותוך שנים

ספורות הפך הארגון הפורש לזרוע הצבאית הראשית של התנועה הרוויזיוניסטית ושינה את שמו לארגון הצבאי הלאומי העצל כולנו גוייסנו בכל החיים משורה לשחרר רק המבק בימים אדומים במהלך המר ד הערבי בין השנים 1936 ו-1939 ובהתאם לקו הניצי שהם ימצאו ערכו אנשי

העצל פעולות תגמול אלימות כנגד האוכלוסייה הערבית המקומית בתגובה לרצח של יהודים. הבריטים לא היו מוכנים לקבל יוזמות עין תחת עין שכאלה וכלו לעצור את פעילי העצל ואפילו לגזור עליהם עונשי מוות. הראשון שהוצא להורג ב-1938 היה שלמה בן יוסף, איש עצל שנדפס

כשניסה להשליך רימון לתוך אוטובוס ערבי הומע דם. אנשי העצל הגיבו לאוצר להורג בפעולות תגמול נוספות כדוגמת פיגוע בשוק של חיפה שבו נהרגו 50 ערבים חפים מפשע.

הנהגת הישוב התנגדה נחרצות לפעולות הדגמול האלה. בן גוריון וחבריו חששו שלא רק שפיגועי הטרור האלה יחבלו בסיכוי להביא לשינוי לטובה במדיניות הבריטית, הם גם עלולים להביא ללחץ בריטי על הישוב שיפגע במאמצים להקין בסתר כוח צבאי משמעותי.

המתיחות בין ההגנה והעצל הגיעה לשיא. אנשי ההגנה עסרו איש עצל שהיה מעורב בפיגוע בחיפה ובתגובה חטפו אנשי העצל את אחד ממפגדי ההגנה.

למרות שעל פני השטח נדמה היה שהמחלוקת נסובה סביב מדיניות ההבלגה, פרופסור גלבר מגלה לנו שהסיבה האמיתית לאיבה בין המחנות הייתה עמוקה יותר. התחרות האמיתית הייתה בין ההגנה לעצל כי מאחורי עצל עמד גוף פוליטי שראה את עצמו אלטרנטיב על ה לתנועת

העבודה בהנהגת הישוב. זה הייתה מלחמה על ההנהגה. בלי ככל וסוצרק אבל הבעיה האמיתית והיא רחבה יותר מעצב ולחד כי פה נכנס לתאונה גם הפלמך היא שהמלחמה היא גם תקופת מעבר מחברה שבנויה על בסיסולונטרי לגוף הזה שנקרא המדינה בדרך

לא הייתה שום חובה להשתייך מי שרצה ראה את עצמו חלק ממנה מי שלא לא הישוב המאורגן זה לא מושג פוליטי זה מושג חברתי קודם כל וזה הבסיס לאוטונומיה היהודית האוטונומיה היא על הבסיס הזה היא לא הבסיס ראיתי אומר

ההגדרה היא כזאת א' הישוב המאורגן מורכב מציונים מי שלא ציוני הוא פורש והפורשים הראשונים זה לא אצל ולכי או הרביזיוניסטים הפורשים הראשונים היו החרדים ואחרייהם הם המופסים שהתגלגלו לפרקציונרים ואחר כך לקומוניסטים. הם לא היו ציונים אז הם לא חלק מהישוב

המאורגן. התנאי השני להשתייכות לישוב המאורגן זה קבלת המרות של מוסדות הישוב. ופה הרביזיוניסטים היו ציונים אבל לא קיבלו את מרות מוסדות הישוב ולכן גם הם נחשבו לפירושין. ציונים הם לא היו פחות מאנשי ההגנה, חלקם אולי יותר.

ב-1938, בעקבות ההגבלות שהטילו הבריטים על עליה יהודית לארץ ישראל, החל העצל לפעול גם כנגד ממשלת המנדט. חוליות של העצל התנגשו בחייהם של קצינים וחיילים בריטים והשמידו מתקני חשמל ותקשורת של הממשל.

למרות זאת, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הורה בוטינסקי על הפסקת הפעילות הזו, כדי שלא להפריע לבריטים להילחם בצורר הנאצי.

והיו לוחמי עצל שלחמו כתף על כתף עם הבריטים. דוד רזיאל, מפקד הארגון, אפילו נהרג בפעולת חבלה מטעם הבריטים בעיראק. ב-1940 הלך זאב ג'בוטינסקי לעולמו. שלוש שנים לאחר מכן הגיעה ארצה מנחם בגין, פעיל בולט במחנה הרוויזיוניסטי ונטל את הפיקוד על העצל. בגין המילטנטי

החליט על סיום שביטת הנשק מול הבריטים והעצל שו לפגוע במתקנים וסמלי שלטון בריטים בארץ ישראל, משרדי הממשלה, מס הכנסה וכדומה. ההגנה, העצל והלחי נהלו ביניהם מגעים כדי להגיע להסכמה כלשהיא לגבי המדיניות כנגד הממשלה הבריטית. אבל המגעים האלה התפוצצו

ב-1944 בעקבות פעולה שבה התנגשו שני פעילים של מחתרת הלחי, ארגון מיליטנטי קיצוני שהתפצל מתוך העצל בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון. הרצח הזה עורר זעזו הרב בבריטניה ווינסטון צ'רצ'יל שמוין היה חברו הקרוב אמר כך על הרצח ציטות אם חלומותינו למען הציונות הסתיימו

בעשן אקדחיהם של מתנגשים ומאמצנו למען עתיד הציונות יניבו כנופיות חדשות של גנגסטרים שלא היו מביישים את גרמניה הנאצית, רבים כמוני יעלצו לשקול מחדש את תמיכתנו ברעיון הציוני. עמדה שבהזקנו זמן קורב. ובעקביות בעבר. סוף ציטות. ההתנגשות בלורד מוין עוררה ביקורת קשה בקרב הישוב

על העצל ועל הלכי. בן גוריון, שכבר צפה את נסיגתם של הבריטים מארץ ישראל בתום המלחמה, חשש שבווקום השלטוני שיווצר בארץ יטילו הארגונים הפורשים את חיטתם על שער הישוב. מדוע לא יאמרו הפורשים בעיריית תל אביב טהה בן גוריון בכל רם שהם דורשים

ממנה להסתלק ושהם מושיבים שם קומיסר על כן בדצמבר 1944 החליטה הנהגת הישוב בובלתו של בן גוריון על עליית מדרגה במאבק כנגד הפירושים זה היה הרקע למה שמוכר לנו כיום בתור הסון קיצור של הביטוי הצרפתי לסזון דשסה עונת הציד מי שנחשדו בחברות או תמיכה

בעץ אלובלכי הוצאו ממסדות הישוב, פותרו ממקומות עבודתם וילדיהם סולקו מבתי הספר והגנים. פעילי ההגנה חטפו אנשי עצל וקלאו אותם ואף העבירו לבריטים מידע אודות זהותם של חברי הארגון ומיקומי מסתורי נשק ותחמושת שלהם. במקרים מסוימים אנשי ההגנה אף הסגירו פעילי עצל לידי הבריטים.

העצל ספג מכה קשה ופעיליו היו נכונים להתאמת עם אנשי ההגנה אבל מנחם בגין היה נחרץ יהיה מה שיהיה הוא אמר חיילינו לא ירמו את נשקם כנגד יהודים יריבים אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר אף במחיר החיסול אני חייב לומר שאיל היו אולי הימים הקשים

ביותר בכל תקופת המחתרת ולא הכחיש בתקופה היא היה גם משבר אימון רציני א ביני ובין חיילי העצל א רבים הם לא יכלו להבין איך אנחנו נותנים א לחטוף את המפקטים שלנו להזכיר אותם בידי הבריטים היו גם לצרי עינויים

היו דברים חמורים ביותר ואף על פי כן הם קיבלו רע, לא להרים יד, לא להשתמש בנשק.

ולכן שאלו האם זה כך צריך להיות. גם מצידו השני של המטרס סרבו להשתתף בפעולות נגד העצל ושניים מחברי הנהלת הסוכנות היהודית אפילו התפטרו מתפקידם. כך למשל כתב איגל אלון. ציטות.

הייתי שלם בשעתו עם החלטת הסמכות הלאומית העליונה של אותם ימים לאחוז באמצעים תקיפים נגד ארגוני מחתרת הפירושים.

הסתייגותי והסתייגות רבים מחבריי הייתה משיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי במערכה כנגד הפורשים האמנו כי ההגנה יכולה וצריכה לעשות זאת בכוחות עצמה שנפלה ההכרה הדמוקרטית בניגוד לדעתנו ביקשתי לשחררני מתפקידי כמפקד המבצע כך עשו גם רבים מחבריי בקשתנו נתמלאה סוף

ציטות הלחץ הציבורי הוביל להפסקת הפעולות נגד המחטרות הפורשות ובום מלחמת העולם שבו ההגנה, העצל והלחי לשתף פעולה ביניהם במאבק נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי העברי שהייתה משותפת לשלושת המחתרות. אבל גם שיתוף הפעולה הזה לא החזיק זמן רע. בתגובה לאירועי השבת

השחורה שבהפשטו הבריטים על ישובים יהודיים רבים ועסרו פעילי הגנה רבים החליטה תנועת המרי לפגוע במשרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט ששכנה ממלון המלך דוד בירושלים בעקבות התערבותו של חיים ויצמן שדרש להפסיק את הפעולות הצבאיות נגד הבריטים הוחלט לדחוט את הפעולה אבל בגין

החליט להוציא אותה לפועל בכל זאת ב-22 ביולי 1946 ש קרוב לשעה 123 בצהריים שעה שבה המלון היה הומה אדם הופעלו שורה של מטעני נפץ שהיו מותמנים בכדי חלב וכל האגף הדורמי של המלון קרס על יושביו 90 איש נהרגו בהם 15 יהודים

‏King for people that he nuration was on the neverause הפיגוע הקשה עורר זעזוע עמוק ביישוב ושיתוף הפעולה בין המחטרות הופסק שוב עם ההכרזה על תוכנית החלוקה של האום ופרוץ מלחמת העצמאות נדמה היה שכל המעורבים בדבר היו מוכנים לשים את המחלוקות מאחוריהם

ולאחד כוחות למען הקמתה של המדינה היהודית העצל והלחי קיבלו את מרותם של מפקדי ההגנה ובתחילת יוני 1940 48 חתמו מנחם בגין וישראל גלילי על הסכם שבמסגרתו השתלבו אנשי המחטרות בצהל. בגין הודיע בחגיגיות כי ציטות אין צורך במחתרת עברית. במדינת

ישראל נהיה חיילים ובונים לחוקי הנשמה כי חוקינו הם ואת ממשלתה נכבד כי ממשלתנו היא סוף ציטות. אבל היו שתי קבוצות של אנשי עצל שאותו הסכם לא חל עליהם. הראשונה הייתה יחידות העצל בירושלים שמכיוון שמעמדה של העיר עדיין לא הוסקם סופית המשיכו להחזיק

בעצמאותם הקבוצה השנייה הייתה פילו של העצל בחוץ לארץ לעצל כמעט מראשיתו הייתה תביעת רגל משמעותית באירופה בצורת תאים מחטרתיים שהיו אמונים על ארגון עלייה בלתי לגלית הכשרה צבאית של עולים צעירים ורכש נשק ותחמושת במסגרת הסכמה הפוגה שעליו חתמה ממשלת ישראל. הממשלה התחייבה לעצור

את פעולות העלייה ורכש הנשק, אבל אותם פעילים בחול לא ראו את עצמם מחוייבים למדיניות של הממשלה ואפילו לא להסכם שיתוף הפעולה שעליו חתם בגי. ב-1 ביוני, באותו היום שבו נכנסה לתוקף ההפוגה בת ארבעת השבועות, יצאה לדרכה מנמל בדרום צרפת,

אונייה שרכשו אנשי העצל מעוטפי הציא האמריקני. אוניה שהייתה עמוסה ב900 עולים חדשים פליטי שואה ו1אות טונות של רובים כליים ופצצות שמע של האוניה היה אלטלנה שם העת שבו חתם זאב שבוטינסקי על רבים מכתביו ההחלטה לשלוח את האלטלנה לישראל

הפטיע את כולם כולל את מנחם בגין עצמו למרות שבגין מנסה לעצור אותם הם לא ז לא נשמעים בכלל להנהגה המקומית של העצב לא אין דיניהם הרבה קשר זה לא מערכת תקשורת מסודרת אבל נדמה לי שבגיד איך שהוא העביר להם להתעכב

עם המשלוח לא לעצור אותו אבל לעכב אותו והם שלחו בכל זאת למרות שהגעתו של משלוח הנשק לא תועמה איתו מראש בגין שנפגש עם נציגי הממשלה תרם הגעת תה של האלטלנה לחופי הארץ התעקש שחמישית מהנשק שעל סיפונה יובר ליחידות

העצל בירושלים והשאר יחולק בין יחידות צהל השונות עם דמות לגדודי העצל שהשתלבו בו ובן גוריון אומר סליחה יש מדינה ואנחנו מחליטים למי נותנים נשק ואיפה וזה לא עניין של החטא ב-20 ביוני הגיע האלטלנה לחופן הארץ.

מכיוון שפריקת עולים ותחמושת הייתה הפרה ברורה של תנאי הפסקת האש, כיונו השלטונות את האוניה צפונה לכפר ויטקין, רחוק מעיניהם הבוכנות של פקחי האום. בוידקין הגנה האלטלנה קרוב לחוף והחלה לפרוק את מטענה. העולים החדשים פוזרו בין הישובים השונים באזור וארגזי התחמושת הו עברו

למשאיות. אבל בגין עדיין עמד בסירובו למסור את הנשק והתחמושת לידי צהל. הממשלה התכנסה לדיון דחוף שבו אמר בן גוריון את הדברים הבאים.

ציטות: אי אפשר שיהיו שני צבעות ואי אפשר שתהיה נ שתי מדינות ואמר בגין יעשה ככל העולה על רוחו. נהגנו עד גבול הפשרנות האפשרית. עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין ולפזר את הצבא שלנו או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות ואם לא נראה

סוף ציטות בן גוריון היה רציני לגמרי הוא הוראה לחטיבת אלכסנדרוני לחתר את החוף בכפר ויטקין ולא לאפשר לאף משאית תחמושת לעזוב אותו במקביל נתבקש איגע אלידין לשגר מברק דחוף לכל מפקדי היחידות הלוחמות ולקרוא להם לנקוט בצעדים הדרושים כדי

למנוע התכוממות של גדודי העצל שתחת פיקודם. למחורת, ב-21 ביוני הושלם קיטור כפר וידקין בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני ומפקד החטיבה אלוף דן אבן הגיש למנחם בגין את המכתב הבא. ציטות. בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ההגנה לישראל אני

מצווה להבקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל. אתה נדרש למלא אחר הפקודה זו מיד ואם לא תסכים למלא אחר הפקודה אנקות מיד בכל האמצעים העומדים לרשותי אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתיגרם במקרה של סירוב למלא אחר

הפקודה זו ניתנת לך בזו ערכה של 10ה רגעים למתן תשובה סוף ציטות על תגובתו של מנחם בגין לאולטימטום של האלוף ישנן מספר גרסאות. לפי אחת מהן בגין זעם על הזמן הקצר שניתן לו כדי להשיב וראה בו פגיעה בכבודו. על פי גרסה אחרת,

בגין חשב שהאלוף אבן מבלף. כך וכך אנשי העצל נענו לאולטימטום והמשיכו לפרוג את הנשק מהאוניה. בשעות הערב יצאה משאית התחמושת הראשונה מחוף ויטקי. חיילי אלכסנדרוני נוטתו לה לעצור אבל אנשי העצל פתחו עליהם באש. חייל צהל השיבו באש משלהם

ושישה לוחמי עצל ושני חיילי צהל נהרגו. מנחם בגין וחמאה מאנשיו מהרו לעלות בחזרה על ההל טלנה ולצאת לים.

[מוזיקה] בתחילה פנתה האלטלנה צפונה לכיוון נמל חיפה אבל עד מהרה היא נתקלה בשתי משחתות של חיל הים שניסו להלץ אותה לעצור בגין החליט להפנות את האוניה דרומה לתל אביב מתוך תקווה שתומכי האצל הרבים בעיר יגוננו עליה ויכריחו את הממשלה להגיע לאפשרה ואכן

כשחיל השמועה אודות האוניה להתפשט ברחבי הארץ החליטו אנשי עצל רבים להרוק מיחידותיהם ולמהר לעבר חוף הים של תל אביב. באחד המקרים הבולטים השתלט כוח של לוחמי עצל מחטיבת גבעתי על כלי רכב צהלים ויצאו בשיירה לכיוון תל אביב. השיירה נעצרה על

ידי אנשי חטיבת קרייתי במחסום ליד בדגן, אבל אנשי העצל פתחו עליהם באש, פרצו את המחסום והמשיכו בנסיעה מהירה.

ב-22 ביוני הגנה האלטלנה אל מול חופי תל אביב באזור שבין הרחובות פרישמן ובוגרשוב. עשרות אנשי עצל לחילו מתגודדים על החוף תוך שהם פורקים מנשקם את אנשי חיל המשמר התל אביבי שהופקדו על הגנת העיר. הפיקוד על האירוע המתפתח עבר אם כן לידיהם של

כוחות צהל בפיקודו של איגל אלון שסיפר מאוחר יותר את הדברים הבאים. ציטות. כשקיבלתי את הפיקוד על המבצע היה המצב כדלה. אנשי העצל משתלטים על נקודות מפתח בעיר ומבואותיה, מסיטים את האוכלוסיה, תופסים עמדות בחוף ומתאמצים להחדיר את חבריהם אל קרבת האוניה. מאון מטה הפלמך

שהיה במקרה מול המקום שבו אגנה האוניה נתון במצו. האנשים בו מחליפים אש לסירוגין עם חוליות מזוינות של העצל שיורות עליהם הן מן האוניה והן מן החוף. פעם בפעם נערכות הפוגות להוצאת פצועים וחוזרות ונשנות דרישות קציני צל להכנה אחשו. סוף

ציטות. אחד מאותם קציני צהל שניעלו חילופי אש מול אנשי העצל היה יצחק רבין שנקל המקום במקרה כשקפץ לבקר את חברתו לאה במטה הפלמך בתל אביב. רבין נטל את הפיקוד על הכוח שהגן על המטה. כך כתב בספרו פנקס שירות. ציטות. תגבורות של לוחמי עצל זרמו

אל החוף מן האוניה שביים ומכיוון תל אביב. נפתחה האש לעבר המטה. ישבנו אש אל היורים.

חוליות עצל הפרוסות לאכחוף במספרים ניכרים. בבית הסמוך לשלנו שלטו אנשי עצל. קראטנו את המסכם. הם אינם יורים לעברנו ואנו איננו יורים לעברם. כל פיצוץ הכריד את הבניין. העצל שלח פגז נגד טנקים לעבר מטה הפלמך. הפגז לא גרם כל נזק. אבל זו

הסלמה חריפה בקרב. אם הפגז השני יפגע בקיר פנימי של הבניין, מצבנו יחמיר מאוד. המוס חורב לימים אלוף בצהל ואני עלינו לגג הבניין והשלחנו רימונים לעבר החוליות שפרוסות על החוף. לאנשי העצל היו נפגעים.

אחד ממפקדי העצל איבד את השליטה על עצמו, התפרץ וצעק, "למה אתם יורים ביהודים?" ישבתי לו, "כשהיהודים יפסיקו לראות בנו, נפסיק לראות ביהודים." סוף צידור.

כפי שניתן להבין מדבריו של רבין, הסיטואציה ההזויה והכמעט בלתי נתפסת של קרבות ירי בין לוחמים עבריים מרחובותיה של העיר העברית הראשונה הטילה עומס רגשי עצום על החיילים ולא מעטים מהם שרבו להרים את נשקם כנגד מי שבמקרים רבים נלחמו לצידם

לפני שבועות או חודשים ספורים. רבין מספר שחלק מלוחמי חטיבת קרייתי נטשו את עמדותיהם הסמוכות לחוף כדי שלא להשתתף במלחמת האחים וגם באוניות חיים שנתבקשו לעצור את האלטלנה בדרכה לתל אביב פרצו מרידות של אנשי הצוות אבל למרות גילוי השרבנות הללו כוחות צהל המשיכו להמתיר אש

טופת על האלטלנה כדי להלץ את אנש להיכנה יחל שפיר איש עצל שהיה לאלטלנה באותה שעת אחר הצהריים הרד גורל תיאר את מה שהתרחש על האוניה בראיון לשאול אייזנברג ברדיו סול. מה שאני רוצה לומר זה לא יאומן. ממול מהבית האדום כל הזמן ירו עם

מכונות עירייה על האוניה. הצליחו להרוג איזה 12 בחורים על האוניה וחלק מהאמריקאים הם לא ידעו מאיפה יורים.

ראינו את מזגת חסמבק והם חשבו שערבים יורים עלינו וכל אחד לקח שמה מכונת עירייה ורצה מה רץ לסיפון ורצה להחזיר אש בגין שהוא היה נראה אז כמוי זכנון הוא רץ אחריהם והוא אמר לא לראות יהודי לא יורה על יהודי והוא לא נתן דרך אגב מהאוניה לא

ירו כדור אחד ואני כל הזמן הייתי על האוניה לא ירו אפילו כדור אחד ואז פתחו באש טופת על האוניה והיו פצועים והרוגים למרות דבריו של יחל שפירה ישנן נדויות לכך שלא כל אנשי האוניה ציטו לבגין ובכל זאת המשיכו לראות על כוחות צהל שבחוף

עד שבגין הזוהם הורה לסגניו להוציא את הנשק מידיהם של האנשים בכוח איגל אלון הבין שנדרשת פעולה דרסטית כדי להביא את הקרב לסיום. כך כתב אלון על האפשרויות שניצבו לפניו. ציטות. האפשרות הראשונה הייתה לפתוח באש מרוכזת על האוניה ולגרום לעבדות כבדות בקרב אנשיה. לא רציתי

מכך. השנייה, להניח לאנשי האוניה לרדת לחוף על נשקם. דבר שהיה גורר אחריו קרבות רחוב מרים. גם בכך לא רציתי. בחרתי בדרך השלישית. פניתי למתקל של צהל וביקשתי שיטיל על חל התותחנים שלא היה נתון לפיקודי לראות כמה פגזי הפחדה לקרבת

האלטלנה בטרם הגיש לא אולטימטום להיכנה זמן קצר לאחר מכן נשמע כל נפץ הפגזים לאחר כמה התפוצצויות מסר לי לתדהמתי איש התצפית כי עשן מתאבך מסיפון הספינה הייתי משוכנע שפגז פגע באוניה בטעות ואז פתאום אנחנו שומעים צפצוף של פגז של

תותח. הפגז הראשון נפל מאחורי האוניה. הפגז השני נפל אחד לפני, אחד אחרי. הפגז השלישי נכנס ממש בבטן האוניה. ואז שהפגז נכנס בבטן האוניה, מיד נדלקו כל התחמושת שהייתה באוניה והתחילו להיות פיצוצים.

והשן עלה עד השמיים, איזה 40 מטר עשן וכבר אחד לא ראה את השני ואני עליתי לסיפון שמה ולא ידענו מה לעשות וכולם התחילו לקפוץ למים וזה ופה ובגי נשאר על האוניה והרב חובל ועוד כמה אנשים ואז החליטו שקופצים

כולם למים נתנו הוראה לבגין לקפוץ למים הוא אמר אני לא קופץ עד שלא מורידים את הפצוח אחרון מבטן האוניה ואז ירדו שני בחורים למטה והצליחו להוציא עוד שני בחורים למעלה לסיפון הם היו פצועים מהשרפה והם אמרו ישנם עוד שישה בחורים

בפנים שהם בוערים שאי אפשר להוציא אותם הם כבר כנראה מתו גם אז אחרי שבגין שמע שזה ככה אנחנו לקחנו אותו נתנו לו גלגל הצלה גם אני קיבלתי גלגל הצלה היות והייתי פצוע ביד וברגל ואז דחפתי אותו למים. הוא קפץ למים. אני

קפצתי אחריו ובושה וחרפה. לא יאומן. האוניה בוערת. אנחנו במים לא יכולים לצאת לחוף. הם ממשיכים מהבית האדום לראות עלינו במים. אני רוצה לסחות החוצה ואני עוד צוחה ביד אחד וממשיכים לראות עלינו במים.

אנחנו יודעים שצבא ההגנה לישראל הוא מוסרי ושמה לא היה שום מוסר, זה היה פעולה פוליטית גריידה. פשוט מאוד רצו לחסל את [מוזיקה] בגין. הפגזתה של האלטלנה הביאה את הקרב לסיומו. 16 אנשי עצל ושלושה חיילי צהל איבדו את חייהם. כ200 אנשי עצל נעצרו

והושלחו לכלא. יחידות העצל העצמאיות בגדודי צהל השונים פורקו ואנשיהם פוזרו בקרב היחידות השונות. יחידות העצל והלחי בירושלים המשיכו להתקיים עוד מספר חודשים אבל בספטמבר התנגשה חוליה של הלחי בחייו של שליח האום הרוזן פולקה ברנדוט. פעולה שהזיקה מאוד לישראל במישור הדיפלומטי

ובעקבות הרצח הזה פורקו סופית גם היחידות הללו מאז ועד ימינו מהווה סיפורה של האלטלנה פצע פאור וכואב מאוד בהיסטוריה הישראלית אנשי העצל וממשיכי דרכם רואים באירוע הזה את פסגת הרדיפה הפוליטית שניעלה נגדם הנהגת הישוב ההיסטוריון אורי מילשטיין למשל טוען שציטות הגעת אוניית

הנשק הזו הייתה יוזמה של בן גוריון וארגון ההגנה. השמאל רצה להפוך את בגין ואת תנועת התחיה והעצל לבלתי לגיטימים כאילו שמבקשים לבטל את הדמוקרטיה בישראל. סוף ציטות.

איגל אלון מייצג את הדעה ההפוכה. ציטות. פרשת האוניה על טלנה הייתה אחד הגילויים החמורים והמסוכנים ביותר של תופעת הפרישה.

זו הייתה התמרדות נגד מוסדותיה המוסמחים של המדינה הריבונית בימיה הראשונים בשעה חמורה. מאין כמוה במלחמת העצמאות. סוף ציטות. גם עשרות שנים, לאחר שהורה על הפגזת האלטלנה כדי להגן על אופיה הממלכתי של מדינת ישראל, בן גוריון ראה בהחלטה הזו

שלו מקור לגאווה גדולה. כך אמר בן גוריון בראיון לעיתון מעריב בשנת 1966. ציטות, זה היה הדבר הכי חמור, הכי נורא. הייתי מצווה לראות בה בתותח ההוא גם אתמול גם היום בלי חרטה הייתי עושה זאת שוב באותה דרך בדיוק

באותה דרך בדיוק בשביל להציל את העם ועל זה הוחלט בממשלה באותו בוקר פה אחד כולם הסכימו סוף צידות אחרי שהוא פירק את העצל והלחי נפנה בן גוריון למכשול האחרון שניצב בינו ובין המדינה הממלכתית שהוא שף להקים הפלמך יכול להיות שאתם קצת מופטעים לשמוע על

פלוגות המחץ של ההגנה בהקשר של חוסר ממלכתיות, שהרי במובנים מסוימים הפלמח היה התגלמותה של הממלכתיות בעידן שלפני יקום המדינה. כוח צבאי מאוגן שהסר למרותה המלאה של הנהגת הישוב. אבל רוב מפקדי הפלמך השתייכו למפלגת מפם. ובן גוריון הטרד מאוד

מהאפשרות שמפלגה קולשי תחזיק בכוח צבאי נפרד במקביל לצבאה הגנה לישראל. פרופסור גלבר משתף אותנו בטי אנקדוטות שמדגימות כיצד התערבו מפלגות בענייני הצבא באותה תקופה. תראה, הייתה מפלגה של יקראה עלייה חדשה. עכשיו הם התנגדו למאבק החמוש נגד הבריטים. לא להפלה, לא

להתיישבות, אבל הפעולות שתנועת המרי נגד הבריטים הם התנגדו והתווכחו על זה במוסדות הישוב והשמיעו יהיו מפורש. תראו אם אתם תמשיכו את זה אנחנו נורא לחברינו שבהגנה לא להשתתף בפעולות האלה. זאת אומרת המפלגה ראתה את עצמה כמקור סמכות על חבריה

שבשירות לאומי. עכשיו זה לפני המדינה במאי 1949 הייתה סדנה של חיל חייבוש בבת גלים בחיפה ומפקד הסדנה היה קצין לפני זה הוא היה מלב סמל בצבא הבריטי שהיה חבר קיבוץ אין השופט של השומר הצעיר הוא היה מפקד צדה והיו לו בסנה חיילים פעיל המפלגה

השומר הצעיר הפעמ שהלכו והתלוננו עליו חז במרכז המפלגה שלא רק שהוא לא עוזר להם בפעילות המפלגתית ביחידה אלא הוא מפריע להם מה זה מפריע הוא לא משחרר אותם לאפטר דיוטי לישיבה של הוועדה המדינית או אני לא יודע איזה ועדה

והוא לא נותן להם רכב להביא מרצים ליחידה מהמפלגה כמובן ואיך זה יכול להיות מה עושה המפלגה לוקחת שלושה אנשים ועושים לו משפט חברים אל תבין את עולם המושגים היה קשה להשתחרר מזה הוא יצא דקה עם מזלו אבל זה לקח זמן להשתחרר מעולם

המושגים של חברת הישוב ולעבור לחברת מדינה ועד היום לא למדנו את זה תראה מה שקורה היום כצפוי החלטתו של בן גוריון לפרק את מטה הפלמך ולהחפיף את חטיבותיו למטה הכללי של צהל עוררה התנגדות עזה בקרב החיילים והקצינים שלא הבינו מדוע מתעקש בן גוריון

לפרק ארגון שנסע על גבו את ביטחון הישוב בגאווה גדולה כל כך. רבים העריכו שבן גוריון פועל משיקולים פוליטיים צרים שכן מפם הייתה יריבתה מושבעת של מפאי בהנהגת הישוב. כך כתבה הדסה אביגדורי אבידיו חברת הפלמח ביומנה. ציטות קשה מאוד היה להבין

ולהשלים עם ההחלטה הזו של בן גוריון. הרי הפלמח הוא קם כיחידת הביצוע של ההגנה שהייתה תמיד כפופה ישירות למוסדות הרשמיים של המדינה בדרך. למרות ההרצה העיוורת שקיימת בציבור אל בן גוריון היות והנושא ככאיב וכיוצא דופן מתגנבים לאוזן הסברים

על שיקולים מפלגתיים צרים וחששות מפני הגמוניה של אנשי הקיבוצים וביחוד אנשי אחדות העבודה כמפקדים ומצביעים בצבא. אם יש בכך אמת זה חבל מאוד. חבל כל כך לוותר על המקוריות והתבנית המיוחדת שיכלה הייתה להיות לצבא המדינה. סוף ציטות. אבל כל

המחארות לא עזרו. ובשב בנובמבר 1948 פורק הפלמך ונתמע כמו העצל והלחי בתוך צבא ההגנה לישראל.

לכל אורך המלחמה הרבה דוד בן גוריון לדבר על חשיבותו של הנגב לעתידה של מדינת ישראל, אבל בפועל הוא הציב את שחרור הנגב מידי המצרים בעדיפות נמוכה יותר מהאיום הירדני על מרכז המדינה משחרור הגלי. רק עכשיו, כשמשברי ההנהגה היו מאחוריו והמצב

בשאר החזיתות התייצב, יכול היה בן גוריון להתפנות סוף סוף לאתגר האחרון. של מלחמת העצמאות. בנוסף, כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה הביאה אותו לחשוש שמה יחליט האום לקבע את המצב הקיים בשטח ולקרוע את הנגב משטחה של המדינה היהודית. כמי שהיה חסיד

של דיפלומטיה באמצעות קביעת עובדות בשטח, החליט בן גוריון שבשלה השאה לתקוף בדרום ולשחרר את הנגב. השאלה הייתה איך לעשות את זה מבלי שישראל תועשם בהפרה של הפסקת האש.

הפתרון שנמצא היה שימוש בתחבולה מחוקמת. על פי תנאי הסכם הפסקת האש לישראל היה מותר להעביר שיירות הספקה לישובים הניצורים בנגב. ב-15 באוקטובר יצאה שרת הספקה שכזו לדרכה ובדרך נפתחה עליה אש דלילה מכיוון הכוחות המצרים. זו הייתה ההזדמנות שלהם תינו אנשי השיירה. הם שפחו

דלק על אחת המשאיות, הציטו אותו כדי להגביר את האפקט ועכשיו הייתה לצהל המטלה כדי להגיב בכוח על ההפרה הבוטה של המצרים.

[מוזיקה] מבצע יואב לשחרור הנגב נפתח בסדרת תקיפות של חיל האוויר על בסיסים של חיל האוויר המצרי באזור אל עריש וכוח יבשתי גדול שהיה מלווה בכ-20 סוללות ארטילריה הריכוז הגבוה ביותר של תותחים עד אז בצהל שתקף חלקים שונים של הכוח המצרי במטרה להפריד ביניהם

ולנתק את ההספקה אליהם הכוחות הצליחו לנתק את הזרוע המערבית של חיל המשלוח מהזרועה המזרחית שלו להשתלט מחדש על יד מרדכי וניצנים ואפילו לכבוש את באר שבע. ליד העיירה הערבית אל פלוג'ה, ליד קריית גד של ימינו, קטרו כוחות צהל את הבריגדה הרביעית

המצרית, כוח של כמה אלפי חיילים מצרים כמה מאות לוחמים מקומיים. הגל אלון שלח את אחד מקציניו להיפגש עם מפקד הכוח המצרי בכיס פלוג'ה כדי לשכנע אותו שמצביו הטקטי של המצרים עבוד וכדאי לו להיכנ. מפקד המצרי הודיע לשליח שהמצרים מתכוונים להילחם עד

הכדור האחרון וכך היה. ב-28 בדצמבר פתחו כוחות צהל במתקפה כנגד כיס פלוג'ה אבל המצרים הדפו אותה במחיר כבד לצד הישראלי 87 הרוגים. הקרב על כיס פלוג'ה נחשב לאחד הקרבות הבודדים במלחמת העצמאות שבהם הפגינו הכוחות הערבים יכולת עמידה היא קשת

ועומץ לב כנגד כוחות עדיפים בהרבה של הצבא הישראלי. למעט הכוחות המצרים בכיס פלוג'ה שנותרו בעמידתם היקשת. בשבועות הבאים הצליח צהל לדחוק את הצבא המצרי עוד ועוד דרומה ומערבה עד שבשלי דצמבר כבר היה החל המשלוח המצרי מחוץ לגבולות המדינה החדשה.

במרץ 49 השלים צהל את כיבוש הנגב עם ההשתלטות על אומרשרש היא אילת של ימינו.

וכך סוף סוף הגיעה מלחמת העצמאות לסיומה. במוצת החודשים הבאים נחתמו הסכמי שביטת נשק עם כל מדינות ערב התוקפות שבהם התקבעו גבולותיה של מדינת ישראל באזורים שעליהם השתלטו כוחות צהל. מכיוון שהגבולות הללו הודפסו על מפות הפסקות האש בצבע ירוק, הם

זכו לשם הקו הירוק. [מוזיקה] הניצחון הגדול במלחמת העצמאות, למרות שהוא היה הישג אדיר בכל כנ מידה, גבע מחיר כבד מהיישוב היהודי. ששת אלפי הנופלים במלחמה לא פחות מאחוז אחד מהאוכלוסיה כולה. כמות בלתי נתפסת במונחים של ימינו. לשם השוואה

אחוז אחד מהאוכלוסייה הישראלית הנוכחית הוא כ100,000 איש. בזיכרון הקולקטיבי שלנו הנרטיב שהתכבע לגבי מלחמת העצמאות הוא הנרטיב של ניצחון המעטים על הרבים מן גרסה מודרנית של דוד נגד גולידית. לכן אין עוררין על כך שמבחינה מספרית גרדה האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל עם פרוץ

הקרבות הייתה גדולה פי שניים לפחות מהאוכלוסייה היהודית ואם סופרים את האוכלוסיות של מדינות ערב לעומת האוכלוסייה היהודית המספר הזה קופץ לפי 75 אבל בסוף שנות ה-ש הופיע זרם חדש של חוקרי אקדמיה שקראו תגר על הנרטיב הזה ההיסטוריונים החדשים כפי שכונה הזרם הזה

הראו במחקריהם שאותם פערים משמעותיים בגודל האוכלוסייה לא התרגמו לעדיפות מספרית בשדי הקרב. אומנם, כשהפלשו צבעות הרעב לארץ לאחר חזת המדינה, הייתה להם עדיית מסוימת על כוחות ההגנה של הישוב.

אבל כבר בסוף חודש מאי בעקבות ההחלטה על גיוס כללי והעלייה המסיבית של פליטים מאירופה עמדו רשותו של צהל כ-36,000 לוחמים לעומת 27,000 מלבד לצד הערבי והפער הזה במספר הלוחמים רק הלך וגדל עם התחזקותו של זרם העלייה לארץ גם בתחום

החימוש מספר פרופסור גלבר ישראל בהחלט לא הייתה הדוד בקונפליקט הזה תראה המיטו לאורך שנים ח תשאל היום אנשים ברחוב ויגידו לך אותו דבר ששבע מדינות הרב פלשו ואנחנו הישוב הקטן והמסכן ניצחנו אותו והיינו מעטים והם היו רבים ולנו לא היה

נשק ולהם היה המון נשת וכולי עכשיו את זה מכחיש בן גוריון כבר בתחילת דצמבר 1948 בישיבת ממשלה אומר תראו אה, יש פה אגדה. אנחנו תמיד היינו הרבים יותר, אבל לא רק זה הוא אומר, אלא גם הנשק שלנו היה טוב יותר ומרובה יותר.

למה? כי להם היה נשק, אז זה אני מוסיף, אני לא חושב שהוא עשה את הניתוח עד כבעיקר, כי הנשק של הצבעות הערבים היה נשק של תחילת מלחמת העולם השנייה. הנשק של ההגנה כבר היה כיוון שגנבו מהבריטים בזמן המלחמה היה מודרני קצת יותר. הנשק

שנרכש היה של סוף מלחמת העולם השנייה. זה עולם אחר. אז מאיפה התפתח המיטוס הזה? אם אפילו בזמן אמת פנגיון אומר לא אנחנו רבים. התפתח מתוך א' החשיבה המיליציונית עד אפריל שישובים עמדו בודדים ב מהתחושה באמת בחודש שאחרי הפלישה ג' מהסברה

והתעבולה ושמחת הניצחון הישראלי תמיד סיפרנו לעצמנו סיפורים גם היום שאלה נוספת שמעסיקה את ההיסטוריונים מאז 1948 ועד ימינו היא השאלה האם הבריחה של מאות אלפים מתושבי הערביים של ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות הייתה תוצאה של מדיניות מכוונת של ממשלת ישראל מתוך רצון

להשתלט על שטחיה של המדינה הערבית שאתה אמורה לקום בעקבות החלטת החלוקה או שהבריחה הזו הייתה תוצר טבעי ולא מתוכנן של המלחמה עצמה השאלה הזו שהופכת אור על אופיו המורכב של דוד בן גוריון שכפי שראינו היה המביא והמוציא של רוב ההחלטות

הקריטיות בשנים שלקראת המלחמה ובקרבות עצמם. בן גוריון לא היה מנהיג מיליטנטי. הנה דברים שהוא כתב תוך כדי המלחמה. תקופה שבה היינו מצפים מאדם בתפקידו להיות ניצי ונחרץ מאוד. ציטות. מעולם לא הייתי נגד מיליטריזם נגד המלחמה כמו בשנה הזו. מפני

שאני רואה את כל השחיתות, את כל האסון. וזה אסון לא רק למנוצחים, זה אסון גם למנצחים. זה בזבוז. זה הרס של נכסים חומריים. זה הרס של חיי אדם. זה הרס גם של ערכים. ערקי הרוח. יש פילוסופיה היסטורית שהרואה במלחמה ייעוד האדם העליון. תפארת

האדם, תפאר את הכוח וזכותו והיא דוגלת במלחמה מתוך בחירה חופשית ו מטרה עליונה. פילוסופיה זו היא תהבת היהדות. סוף ציטות.

ההיסטוריון בני מוריס, שחקר את סוגיית הפליטים של מלחמת העצמאות, טוען שלא הייתה החלטה מושכלת של הממשלה או של בן גוריון עצמו לגרש את תושבי הערבים של ארץ ישראל ושרובם המוחלט של הפליטים ברחו מכיוון שפחדו ממעשה נקם של חיילצה או שסירבו

לחיות תחת שלטון ישראלי. אבל מצד שני, כפי שראינו בחמה וחמה, צימתי החלטה שלו לאורך התקופה, בן גוריון היה גם מנהיג מעשי מאוד. הוא רצה שמדינת ישראל תהיה מדינה בעלת רוב יהודי מובהק. ולכן, למרות אותה גישה הומניסטית ואנטימי מלחמתית, הוא לא

יסס לאורות לצהל להרוס כפרים ערבים שננתשו כדי לוודא שאותם פליטים לא יוכלו לחזור לבתיהם בסיום המלחמה.

כך וכך 77 שנים לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות בעיית הפליטים שנוצרה במלחמה ממשיכה ללוות את המציאות העכשוית שלנו רבים מצא עציהם של אותם מאות אלפי כפרים ערבים שברחו ומצאו מקלט בסוריה ירדן ולבנון עדיין חיים במחנות פליטים במדינות ערב השונות וזכרון הנקבה בערבית האסון הוא

חלק בלתי נפרד מהזהות והנרטיב של ערביי ישראל והפלסטינאים. האם נצליח אי פעם להיפטר באמת ובתמים מספיכיה האחרונים והשלכותיה של מלחמת העצמאות? רבים יגידו שלא, שאת הסכסוך הישראלי הרבי אי אפשר לפתור ושאנחנו נידונים לחיות על חרבנו לנצח. מצד שני גם השוודים והדנים טווחו אחד בשנים

ללא רחם במשך 300 שנה בין המאות ה-15 וה-18 והנה בימינו כמעט ולא נוכל למצוא זכר לאיבה הזו אז אולי 77 שנים זה פשוט זמן קצר מדי בשביל שהדי המלחמה ההיא יספיקו להתפוגג לגמרי [מוזיקה] ועד שהתפוגגו האדים האחרונים האלה נותר

לנו אלא לזכור ולהכיר את מי שנתנו את חייהם ושאני, אתם והילדים שלנו נזכה לחיות במדינה משלנו את יפי הבלורית והתואר כי כפי שכתב המשורר ולוחם הפלמך חיים גורי שכזו לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח ואאהבה מקודשת בדם את תשובי בעינינו לפרוח

לא תתן כבל לשמוע [מוזיקה] מודשת אשו בני לפתוח [מוזיקה] זהו עד כאן לפרק הזה גם לסדרה כולה על מלחמת העצמאות תודה רבה על האזנה ותודה על ההיסטוריון פרופסור יואב גלבר שליוה אותנו לאורך הסדרה כולה אני מזכיר שאת הרעיון

שעשיתי עם פרופסור גלבר צילמתי והעליתי ליוטיוב כך שאם הנושא של ארץ ישראל לפני יקום המדינה מעניין אתכם אתם יכולים לצפות ברעיון המלא שהליתי לערוץ שלי ביוטיוב מיד נמשיך עם עדכון על הרצאה הקרובה שאני מעביר בתל אביב בעוד שבועיים בנושא קצת לא

שגרתי תקשורת עם חייזרים אבל אישית כתמיד חסות קצרה נניח שהיינו יוצרים קשר עם תרבות חייזרית. איך אין לי מושג? אולי היינו קולטים שדר רדיו מאיזה כוכב מרוחק ואולי אפילו אם היו נוחטים על המדשעה של הבית הלבן. זה לא העניין. השאלה שמעניינת אותי

היא איך מדברים איתם לאב דווקא במובן הפיזי אלא במובן העמוק יותר. איך יוצרים תקשורת עם תרבות שאין לנו שום דבר משותף איתה. הרי אפילו כאן בחדור הארץ לקח לנו המון המון זמן כדי להבין שדבורים למשל או נמלים מדברות אחת עם השנייה מכיוון שצורות

התקשורת שלהן מאוד מאוד שונות משלנו ריקודים במקרה של הדבורים ורעיכות במקרה של הנמלים הלחת קמה וכמה שיהיה לנו מאתגר למצוא שפה משותפת עם תרבות שצמכה באיזו פינה אחרת של הגלקסיה אז קודם כל אני חושב שאתם מתחילים להבין אלו מחשבות עוברות לי

בראש בלילה במיטה ואיזה שיחות אני מנהל האלה עם צ'ט GPT כשקשה לי להירדם אבל מסתבר שאני לא כזה חריג לא מעט מדענים ופילוסופים שאלו את עצמם את השאלה הזו לאורך השנים כמו למשל קרל סיגן האסטרונום האמריקני המפורסם שקיבל בשנות ה-70 משימה

מנסה ליצור מסר לתרבות חוצנית שיצורף לחלליות פיוניר שהיו עתידות לעזוב את מערכת השמש במקרה הזה סייגן היה צריך למצוא דרך להסביר לחייזרים שהמצאו את חלליות פיוני לא רק איפה נמצאת האנושות אלא מתי היא נמצאת כי סביר להניח שאם חיזרים פגשו את

פיוניר זה יקרה בעוד מאות אלפי שנים אז בקיצור בהצאה שלי אני רוצה לקחת אתכם למסע סביב השאלות הפילוסופיות והפרקטיות שעולות מתוך השאלה איך אפשר לתקשר עם תרבות חיזרית נדבר על כמה תרבויות חיזריות יש אולי ביקום נדבר על הקשר שבין מתמטיקה

ותקשורת על המוזיקה של הביטלס על פורנוגרפיה בחלל עוד המון סיפורים משעשעים ותובנות די עמוקות אני מקווה ההרצאה תתקיים ב-28 במאי 2025 שעה 8 בערב בפוליבר בתל אביב סדרות רוטשילד 60 קישור לרכישת כרטיסים תמצאו באתר שלי רן לוי c תחת

הרצאות קרובות ואם תרכשו את הכרטיסים בימים הקרובים אחרי שהפרק הזה עולה לאוויר תזכו גם להנחה מיוחדת 65 ש₪ לכרטיס במקום 80 שוב ה-28 במאי 2025 שעה 8 בערב בפוליבר בתל אביב כרטיסים באתר רן לוי coil ואם כבר אתם משוטטים באתר שלי תוכלו

למצוא שם גם את הספרים שלי למשל את קרב מוחות ההיסטוריה האזדונית של וירוסי המחשב ספר שמשלב את שלושת האהבות הגדולות שלי טכנולוגיה ביולוגיה ופסיכולוגיה טכנולוגיה זה ברור וירוסים זה תוכנה ואינטרנט וכל מה שקשור בזה זה ביולוגיה זה בגלל שבדיוק כמו

בטבע גם וירוסים למחשב עוברים ברירה טבעית ואבולוציה והווירוסים של המאה ה-21 שונים מאוד מהווירוסים של שנות ה-ש וה90 זה פסיכולוגיה כי כפי שיגיד לכם כל מומחה להבטחת מידע חולשת ההבטחה הגדולה ביותר נמצאת תמיד בין המסך והכיסא טכניקות של

הנדסה חברתית שמנצלות את התשוקות והפחדים שלנו הם מבין הכלים היעילים ביותר יותר בארגז הכלים של כל הקר. ספר שהיה לי ממש מעניין לכתוב. קרב מוחות, ההיסטוריה הזדונית של וירוסי המחשב זמין באתר שלי.

רן לוי, coil. תודה על תמיכתכם. בוא עושים היסטוריה. עושים היסטוריה. הם שלי נועי, מנהלת ההפקה, עמית חזזי במכירות, גל אוהב ציון, מנהל האולפן, גאיה אולמן, מנהל את הסושיאל, אביב שם טוב, סמנקל הטפעול ושילו דבר, המנהל העסקי. אני אירן לוי כותב

ומגיש. אנחנו נשתמע בפרק הבא. להתראות. [מוזיקה] ‏In this house we ob the l of thermodynamics.