443: מלחמת העצמאות, חלק ב' [עושים היסטוריה]

שלום וברוכים הבאים לעושים היסטוריה פרק 443 מלחמת העצמאות חלק ב'. רשת עושים היסטוריה. רשת עושים היסטוריה. רשת עושים היסטוריה. [מוזיקה] [מחיאות כפיים] [מוזיקה] עושים היסטוריה עם רן לוי. [מוזיקה] הליגה הערבית נוסדה במרץ 1945 לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כדי להעבות מסגרת לשיתוף פעולה בין המדינות הערביות העצמאיות שזה עדיין לא נולדו. היוזמה להקמת הארגון הגיעה ממצרים. אולם גם בריטניה הייתה שותפה שקטה מאחורי הקלעים. לבריטים שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מהמזרח התיכון היה אינטרס ברור לקדם מסגרת שתשמור על הסדר האזורי ותסייע להם להמשיך ולהשפיע על המדינות הערביות הצעירות. כמעט מראשיתה הפכה הליגה הערבית לגורם מרכזי בתיאום המאבק הערבי בציונות. סוגיות כמו עצירת העלייה היהודית, מניעת רכישת קרקעות על ידי היהודים והגברת הלחץ הפוליטי והצבאי על בריטניה ועל הישוב היהודי היו נוכחות מאוד בדיוניה. כך למשל נכתב בהצהרה שפרסמה הליגה ב-1946. ציטוטים: המצב בפלסטינה מתפתח לקראת התנגשות חריפה בשל קיום הארגון הצבאי הציוני והארגונים הטרוריסטים ולנוכח הרגלם של הציונים להשתמש בכוח להשגת מטרותיהם. כתוצאה מכך עלולה לבוא התנגשות שתעמיד את מדינות ערב במצב הדין ביותר. מאחר והן לא תוכלנה למנוע את התערבות בני עמיהן לעזרת אחיהם בפלסטינה בכל האמצעים בכסף בנשק ובכוח הדם. סוף ציטוטים. [מוזיקה] זה היה הרקע להקמתו של צבא ההצלה, כוח צבאי בלתי סדיר שהוא קם ומומן על ידי הליגה הערבית ומנה כ-5000 לוחמים רובם מתנדבים ממדינות ערב השונות סוריה, עיראק, לבנון ועוד. לצד הלוחמים הבלתי סדירים קללו שורותיו של צבא ההצלה גם קצינים מקצועיים שחלקם הגיעו מעצבעות הסדירים של מדינות ערב. את מטרתו המוצהרת של צבא ההצלה אפשר היה להסיק בקלות מתוך סמלו. פיגיון נעוץ בתוך מגן דוד. בראש צבא ההצלה עמד פאוזי אל קאוג'י, קצין לבנוני שרכש את השכלתו הצבאית בצבא העומני. ולאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף למרד הערבי כנגד השלטון הצרפתי בסוריה. ב-1936, כשפרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, עמד קאוג'י בראש כוחות מתנדבים מסוריה שהגיעו לסייע להרביעי הארץ. הצטרפותו של קאוג'י למאבק נגד הממשלה הבריטית עוררה תקוות גדולות בקרב הכנופיות המקומיות, אבל התקוות הללו נכזבו חיש מהר. כוחותיו של קאוג'י ספגו מפלות קשות בקרבות נגד הבריטים והוא נאלץ לברוח מהארץ בתוך מספר חודשים. כעת בשנת 1947 שב פאוזי אל קאוג'י לזירה הפלסטינאית הפעם כמפקד כוח צבאי מאורגן יותר. בתקווה להשיג את מה שנכשל בו קודם לכן. חיסול הישוב היהודי בכוח הזרוע. [מוזיקה] מיד לאחר הכרזת האום בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה פרצה בארץ מלחמת אזרחים בין הישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית המקומית. ביפו ירו צלפים ערבים על עוברי אורח יהודיים ובערים המעורבות כמו ירושלים, חיפה, צפת וטבריה נבזו והוצתו חנויות יהודיות. כנופיות ערביות חמושות פשטו על יישובים יהודים מבודדים וחסמו צירי תנועה מרכזיים בכל רחבי הארץ. באזור ירושלים החל צבא הג'יהאד הקדוש, ארגון שמנה כ-3000 לוחמים מקומיים בפיקודו של אבדל קדר אל חוסייני בן דודו של המופתי הירושלמי, לתקוף שיירות שהעבירו הספקה לאוכלוסייה היהודית בעיר. שבועות ספורים לאחר מכן בינואר 1948 הגיעו לארץ גם כוחותיו של צבא ההצלה שמנה גדודים שהיו מצוידים בתותחים מקלים ושריוניות עוטפי ציוד צבאי ממלחמת העולם השנייה. הבריטים אפשרו לכוחותיו של קאוג'י להיכנס לארץ ללא הפרעה אחרי שזה התחייב בפניהם שצבאו יפעל אך ורק להגנה על כפרים ערביים, הבטחה שמן הסתם הוא מעולם לא התכוון לקיים. חלק מגדודי צבא ההצלה ירדו דרומה לאזור השרון וירושלים, אבל רובם נותרו באזור הגליל. ב-20 בינואר תקף אחד הגדודים את קיבוץ חיים שאל שורותיו צורפה מחלקה מהפלמ"ח וכיתה של חטיבת לבנון. המתקפה נענתה במחיר של שבעה הרוגים. שלושה שבועות לאחר מכן תקף גדוד אחר של צבא ההצלה את קיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן. גם ההתקפה הזו נענתה בקושי רב על ידי אנשי הקיבוץ ותגבורת של הפלמ"ח וחטיבת [מוזיקה] גולן. הנהגת הישוב היהודי מצאה את עצמה במצב מאתגר במיוחד. הבריטים שהיו עסוקים בהכנות לעזיבה של ארץ ישראל לא גילו כל נכונות להגן על הישובים היהודיים מפני התקפות ערביות. אבל במקביל גם לא אפשרו לכוחות ההגנה לפעול בחופשיות. זכרון השבת השחורה שבה פשטו הבריטים על ישובים רבים, עצרו אלפי לוחמים והחרימו כלי נשק, היה עדיין טרי במוחם של ראשי הישוב ואיש לא רצה לסכן את הנשק הדל שעמד לרשות הישוב היהודי בכך שיתפס ויוחרם על ידי הבריטים. והייתה עוד בעיה. כבר מהרגע הראשון החליטה הנהגת הישוב בהובלתו הנחושה של דוד בן גוריון שלא לפנות ולו ישוב יהודי אחד מבודד ככל שיהיה. היה הרבה היגיון בהחלטה הזו. בן גוריון וחבריו ידעו היטב שקווי הגבול שסומטטו בהחלטת האום בכ"ט בנובמבר שווים כקליפת השום ושגבולות האמיתיים של מדינת ישראל העתידית יקבעו לפי המצב בשטח. דהיינו על פי מיקומם של הישובים היהודיים בפועל. ומכאן שכל ישוב שיפונה מצמצם את שטחה של המדינה שבדרך. בנוסף לנטישה של ישובים עשויה להיות השפעה מורלית הרסנית על הציבור ועל יכולת העמידה שלו. בן גוריון היה נחוש כשהועלתה ההצעה באחת הישיבות לפנות את גוש ציון המבודד מדרום לירושלים. הוא הרים את קולו: לא נפנה ישוב עברי! הוא קרא ואז פיזר את הישיבה בזעם. אבל ההחלטה שלא לפנות יישובים מרוחקים יצרה מצב בעייתי מאוד עבור ראשי ההגנה. הפלמ"ח, הכוח הצבאי המגויס של ההגנה, מנה עם פרוץ הקרבות כ-3000 איש בלבד, שלצידם עמדו כמה מאות לוחמי עצל ולחי ועוד כ-2000 אנשי משטרת הישובים העבריים. כוח שאמנם היה באופן רשמי תחת פיקודו של השלטון הבריטי, אבל בפועל שרת למטרות ההגנה. כוח האדם המוגבל הזה נמתח עד הקצה בשל הצורך להגן על יישובים מבודדים, כדוגמת חיים וטירת צבי. ולמפקדת ההגנה כמעט ולא היו כוחות כדי ליזום פעולות התקפיות. מכיוון שכך בחרה הנהגת הישוב באסטרטגיה של הגנה. בערים הגדולות היו יחידות מתנדבים מן המשמר האזרחי שהועסקו בשמירה במחסומים וסיוע בהקמת גדרות וביצורים. כוחות הפלמ"ח ליוו עיירות של משאיות ואוטובוסים משוריינים שהובילו הספקה אל ישובים מבודדים שהיו בעצמם מוקפים בביצורים ובונקרים. אסטרטגיית ההגנה הזו שיחקה היטב לידיהם של הערבים. היא אפשרה להם לבחור את המקום והזמן שבו הם תקפו. ולמרות שגם לרשותם לא עמדו לוחמים רבים, הם בכל זאת היו מסוגלים לרכז את המאמץ הצפוי וליצור עדיפות מקומית על פני כוחות ההגנה. המקום שבו בא לידי ביטוי הנחיתות הזו של כוחות הישוב באופן הברור והחריף ביותר היו שיירות ההספקה לישובים הנצורים. התוקפים הערבים היו חופשיים למצוא עיכולים או עליות לאורך הדרך שבהן נאלצו המשאיות להאט ושם הם הניחו מחסומים ומוקשים. אפילו כוח ערבי קטן יחסית שהיה ממוקם בעמדת אש נוחה מאחורי מחסה היה מסוגל לבלום שיירה משמעותית וגם כוחות ליווי גדולים שהיו מצוידים במקלעים לא הצליחו לשנות את מאזן הכוחות הזה באופן משמעותי. לכל אורך שלושת החודשים הראשונים של 1948 הותקפו עוד ועוד שיירות הספקה לישובים יהודיים עד שבחודש מרץ הגיעו הדברים לכדי משבר של ממש. גוש ציון הוא הכינוי שניתן לקבוצה של ארבעה ישובים מדרום לירושלים שנותרו מחוץ לגבולות המדינה בתוכנית החלוקה של האום. הכביש היחיד שחיבר בין הגוש ובין היישובים היהודיים שמחוצה לו היה נתון כולו לשליטה ערבית. בינואר 1948 תקפו אנשי צבא הג'יהאד הקדוש את הגוש. ההתקפה נענתה בקושי רב במחיר שלושה הרוגים. מחלקה בת 35 לוחמים שיצאה רגלית כדי לתגבר את מגיני הגוש נתגלתה בעת שעשתה את דרכה אליו. קוטרה על ידי המון ערבי וכל חבריה נהרגו. [מוזיקה] חודשיים לאחר מכן, ב-26 במרץ, התארגנה בירושלים שיירת הספקה גדולה במיוחד עבור גוש ציון. 37 משאיות, ארבעה אוטובוסים ו-14 משוריינים שהובילו 120 טון של מזון וציוד וכ-150 לוחמים. מכיוון שהדרך אל הגוש סבלה מהתקפות בלתי פוסקות, צבי זמיר, מפקד השיירה, תכנן לצאת לדרך בשעות הלילה ולחזור לירושלים עוד באותו הבוקר כדי להפתיע את הכנופיות הערביות ולמנוע מהם להספיק ולהתארגן כדי לתקוף אותה. אבל שיירה כל כך גדולה הייתה אתגר ארגוני לא פשוט, והיציאה מירושלים התעכבה בארבע שעות תמימות. רק ב-8 בבוקר יצאו הרכבים לדרכם באור יום מלא. למרות העיכוב ההפתעה נשמרה והשיירה הגיעה לגוש ציון שעה וחצי מאוחר יותר ללא הפרעות. הציוד עבור הגוש נפרק וציוד שהיה אמור לחזור עם השיירה לירושלים הוא המס עליה, אבל שוב חל עיכוב בלתי צפוי הפעם של שעתיים וחצי. בינתיים פשטה השמועה על השיירה הגדולה בין הכפרים הסמוכים ומאות לוחמים חמושים החלו להתאסף. מחסומים הונחו על הכביש בדרך חזרה לירושלים. אנשי השיירה היו מוכנים להתפתחות הזו, אלא שהשיירה צורפה מבעוד מועד משוריין מיוחד שעל חרטומו הודקנה מסגרת מתכת לדחוף ולפרוץ מחסומי אבנים. מי שפיקד על המשוריין פורץ המחסומים היה זרוב הורביץ, לוחם פלמ"ח, שגם היה זה שפיתח את מתקן הפריצה. השיירה יצאה לדרכה כשהמשוריין פורץ המחסומים בפיקודו של הורוביץ מוביל בראש. בתוך זמן קצר נתקלו במחסום הראשון, אבל מתקן הפלדה עשה את עבודתו ופרץ אותו ללא קושי. זמן מה לאחר מכן נתגלה מחסום שני וגם הוא נפרץ בקלות וכך גם במחסום השלישי, הרביעי, החמישי והשישי. אבל המחסום השביעי בו נתקל השיירה, שני קילומטרים מדרום לבית לחם, היה גדול ועיקש יותר ואותו כבר לא הצליח המשוריין של הורוביץ לפרוץ. הערבים שהמתינו בדיוק לרגע הזה פתחו באש על פורץ המחסומים שהידרדר אל תעלה בצידי הכביש. צבי זמיר מפקד השיירה הפחית בצרה שאליה נקלע המשוריין המוביל ופקד על שאר הרכבים להסתובב ולשוב אל הגוש, אבל רק 10 הרכבים הצליחו.

לשיתוף פעולה בין המדינות הערביות העצמ עצמאיות שזה עד נולדו. היוזמה להקמת הארגון הגיעה ממצרים. אולם גם בריטניה הייתה שותפה שקטה מאחורי הקלים. לבריטים שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מהמזרח התיכון היה אינטרס ברור לקדם מסגרת שתשמור על הסדר האזורי ותסייע להם להמשיך ולהשפיע על

המדינות הערביות הצעירות. כמעט מראשיתה הפכה הליגה הערבית לגורם מרכזי בתיום המאבק הערבי בציונות. סוגיות כמו עצירת העלייה היהודית, מניעת רכישת קרקעות על ידי היהודים והגברת הלחץ הפוליטי והצבאי על בריטניה ועל הישוב היהודי היו נוכחות מאוד בדיוניה. כך למשל נכתב בהצהרה שפרסמה

הליגה ב-1946. ציטות. המצב בפלסטינה מתפתח לקראת התנגשות חריפה בשל קיום הארגון הצבאי הציוני והארגונים הטרוריסטים ולנוכח הרגלם של הציונים להשתמש בכוח להשגת מטרתיהם.

כתוצאה מכך עלולה לבוא התנגשות שתעמיד את מדינות ערב במצב הדין ביותר. מאחר והן לא תוכלנה למנוע את התערבות בני עמיהן לעזרת אחיהם בפלסטינה בכל האמצעים בכסף בנשק ובכוח הדם. סוף ציטות.

[מוזיקה] זה היה הרקע להקמתו של צבא הצלה, כוח צבאי בלתי סדיר שהוא קם ומומן על ידי הליגה הערבית ומנע כ5000 לוחמים רובם מתנדבים ממדינות הרב השונות סוריה, עיראק, לבנון ועוד.

לצד הלוחומים הבלתי סדירים קללו שורותיו של צבא ההצלה גם קצינים מקצועיים שחלקם הגיעו מעצבעות הסדירים של מדינות ערב. את מטרתו המוצהרת של צבא ההצלה אפשר היה להסיק בקלות מתוך סמלו. פיגיון נעוץ בתוך מגן דוד. בראש צבאה ההצלה עמד פאוזי אל

קאוג'י, קצין לבנוני שרכש את השכלתו הצבאית בצבא העומני. ולאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף למרד הערבי כנגד השלטון הצרפתי בסוריה. ב-1936, כשפרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, עמד כאוק'י בראש כוחות מתנדבים מסוריה שהגיעו לסייע להרביעי הארץ. הצטרפותו של קאוקצ'י למאבק נגד

הממשלה הבריטית עוררה תקוות גדולות בקרב הכנופיות המקומיות, אבל התקבות הללו נכזבו חיש מהר. כוחותיו של קאוג'י ספגו מפלות קשות בקרבות נגד הבריטים והוא נאלץ לברוח מהארץ בתוך מספר חודשים. כעת בשנת 1947 שב פאוזי אלקאוג'י לזירה הפלסטינאית הפעם כמפקד כוח צבאי מאורגן יותר. בתקווה להשיג

את מה שנכשל בו אסור קודם לכן. חיסול הישוב היהודי בכוח הזרוע. [מוזיקה] מיד לאחר הכרזת האום בכט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה פרצה בארץ מלחמת אזרחים בין הישוב היהודי לאוכלוסיה הערבית המקומית.

ביפו ירו צלפים ערבים על עוברי אורח יהודיים ובערים המעורבות כמו ירושלים, חיפה, צפת וטבריה נבזו והוצתו חנויות יהודיות. כנופיות ערביות חמושות פשטו על יישובים יהודים מבודדים וחסמו צירי תנועה מרכזיים בכל רחבי הארץ. באזור ירושלים החל צבא הג'יהד הקדוש. ארגון שמנע כ-3000

לוחמים מקומיים בפיקודו של אבדל קדר אל חוסיני בן דודו של המופטי הירושלמי לתקוף שיירות שהעבירו הספקה לאוכלוסייה היהודית בעיר.

שבוע צפורים לאחר מכן בינואר 1948 חרו לארץ גם כוחותיו של צבא הצלה שמונה גדודים שהיו מצויידים בתותחים מקלים ושריוניות עוטפי ציוד צבאי ממלחמת העולם השנייה הבריטים אפשרו לקוחותיו של קאוג'י להיכנס לארץ ללא הפרעה אחרי שזה התחייב בפניהם שצבעו יפעל אך ורק להגנה על כפרים ערביים

הבטחה שמן הסתם הוא מעולם לא התכוון לקיים חלק מגדודי צבא ההצלה ירדו דרומה לאזור השרון וירושלים אבל רובם נוטרו באזור הגלי ב-20 בינואר תקף אחד הגדודים את קיבוצי חיים שאל שורותיו צורפו מחלקה מהפלמך וכיתה של חטיבת לבנון המתקפה נעדפה במחיר

של שבעה הרוגים שלושה שבועות לאחר מכן תקף גדוד אחר של צבא הצלה את קיבוץ טירת צבי שבעמק בית שען גם ההתקפה הזו נעטפה בקושי רב על ידי די אנשי הקיבוץ ותגבורת של הפלמך וחטיבת [מוזיקה] גולנים. הנהגת הישוב היהודי מצאה את עצמה

במצב מאתגר במיוחד. הבריטים שהיו עסוקים בהרכות לאזיבה של ארץ ישראל לא גילו כל נכונות להגן על הישובים היהודיים מפני התקפות ערביות. אבל במקביל גם לא אפשרו לכוחות ההגנה לפעול בחופשיות. זכרון השבת השחורה שבהפשטו הבריטים על ישובים רבים עצרו אלפי לוחמים והחרימו כלי נשק היה

עדיין טרי במוחם של ראשי הישוב ואיש לו רצה לסכן את הנשק הדל שעמד לרשות הישוב היהודי בכך שיתפס ויוחרם על ידי הבריטים והייתה עוד בעיה כבר מהרגע הראשון החליטה הנהגת הישוב בהובלתו היקשת של דוד בן גוריון שלא לפנות ולו ישוב יהודי אחד

מבודד ככל שיהיה. היה הרבה היגיון בהחלטה הזו. בן גוריון וחבריו ידעו היטב שקווי הגבול שסותטטו בהחלטת האום מכט בנובמבר שווים כקליפת השום ושגבולות האמיתיים של מדינת ישראל העתידית יקבעו לפי המצב בשטח.

דהינו על פי מיקומם של הישובים היהודיים בפועל. ומכאן שכל ישוב שיפונה מצמצם את שטחה של המדינה שבדרך. בנוסף לנתישה של ישובים עשויה להיות השפעה מורלית הרסנית על הציבור ועל יכולת העמידה שלו בן גוריון היה נחץ כשהוא עלתה ההצעה באחת הישיבות

לפנות את גוש ציון המבודד מדרום לירושלים הוא הרים את קולו לא נפנה ישוב עברי הוא קרא ואז פיזר את הישיבה בזעם אבל ההחלטה שלא לפנות יישובים מרוחקים יצרה מצב בעייתי מאוד עבור ראשי ההגנה הפלמך, הכוח הצביעי המגוייס של

ההגנה, מנה עם פרוץ עקרבות כ-3000 איש בלבד, שלצידם עמדו כמה מאות לוחמי עצל ולחי ועוד כ2000 אנשי משטרת הישובים העבריים. כוח שאמנם היה באופן רשמי תחת פיקודו של השלטון הבריטי, אבל בפועל שר למותה של ההגנה. כוח האדם המוגבל הזה נמתח

עד הקצה בשל הכוח להגן על יישובים מבודדים, כדוגמת יחים ותירת צבי. ולמפקדת ההגנה כמעט ולא היו כוחות כדי ליזום פעולות התקפיות. מכיוון שכך בחרה הנהגת הישוב באסטרטגיה של מגננה. בערים הגדולות הוא כמו יחידות מתנדבים מן משמר אזרחי שהועסקו

בשמירה במחסומים וסיוע בהקמת גדרות ובויצורים. כוחות הפלמך ליו עיירות של משאיות ואוטובוסים משוריינים שהובילו הספקה אל ישובים מבודדים שהיו בעצמם מוקפים בביצורים ובונקרים. אסטרטגיית ההגנה הזו שיחקה היטב לידיהם של הערבים. היא אפשרה להם לבחור את המקום והזמן שבו הם התקפו. ולמרות שגם

לרשותם לא עמדו לוחמים רבים. הם בכל זאת היו מסוגלים לרכז את המאמץ הצפעי וליצור עדיפות מקומית על פני כוחות ההגנה. המקום שבו בא לידי ביטוי הנחיתות הזו של כוחות הישוב באופן הברור והחריף ביותר היו שיירות ההספקה לישובים הנצורים. התוקפים

הערבים היו חופשיים למצוא עיכולים או עליות לאורך הדרך שבהן נאלצו המשאיות להעת ושם הם הניחו מחסומים ומוקשים. אפילו כוח ערבי קטן יחסית שהיה ממוקם בעמדת אש נוחה מאחורי מחסה היה מסוגל לבלום שיירה משמעותית וגם כוחות ליווי גדולים שהיו

מצויידים במקלים לא הצליחו לשנות את מאזן הכוחות הזה באופן משמעותי לכל אורך שלושת החודשים הראשונים של 1948 הותקפו עוד ועוד שיירות הספקה לישובים יהודיים עד שבחודש מרץ הגיעו הדברים לכדי משבר של ממש גוש ציון הוא הכינוי שניתן לקבוצה של

ארבעה ישובים מדרום לירושלים שנותרו מחוץ לגבולות המדינה בתוכנית החלוקה של האום. הכביש היחיד שחיבר בין הגוש ובין היישובים היהודיים שמחוץ עלו היה נתון כולו לשליטה ערבית. בינואר 1948 תקפו אנשי צבא הג'יד הקדוש את הגוש. ההתקפה נהטפה בקושי רב

מחיר שלושה הרוגים. מחלקה בת לוחמים, 35 איש שיצאה רגלית כדי לתגבר את מגיני הגוש, נתגלתה בעת שעשתה את דרכה אליו. קוטרה על ידי המון ערבי וכל חבריה נהרגו.

[מוזיקה] חודשיים לאחר מכן, ב-26 במרץ, התארגנה בירושלים שירת הספקה גדולה במיוחד עבור גוש ציון. 37 משאיות, ארבעה אוטובוסים ו-14 משוריינים שהובילו 120 טון של מזון וציוד וכ-150 לוחמים. מכיוון שהדרך אל הגוש סבלה מהתקפות בלתי פוסקות, צבי זמיר, מפקד השיירה, תכנן לצאת לדרך בשעות הלילה

ולחזור לירושלים עוד באותו הבוקר כדי להפטיע את הכנופיות הערביות ולמנוע מהם להספיק ולהתארגן כדי לתקוף אותה. אבל שיירה כל כך גדולה הייתה אתגר ארגוני, לא פשוט, והיציאה מירושלים התעכבה בארבע שעות תמימות. רק ב8: בבוקר יצאו הרכבים לדרכם באור יום מלא. למרות העיכוב ההפתעה נשמרה

והשיירה הגיעה לגוש הציון שעה וחצי מאוחר יותר ללא הפרעות. הציוד עבור הגוש נפרק וציוד שהיה אמור לחזור עם השיירה לירושלים הוא המס עליה אבל שוב חל עיכוב בלתי צפוי הפעם של שעתיים וחצי. בינתיים פשטה השמועה על השערה הגדולה בין הכפרים הסמוכים ומאות

לוחמים חמושים החלו לאסף. מחסומים הונחו על הכביש בדרך חזרה לירושלים. אנשי השעיירה היו מוכנים להתפתחות הזו, אלא שהיירה צורף מבעוד מועד משוריין מיוחד שעל חרתומו הודקנה מסגרת מתכת לדחוף ולפרוץ מחסומי אבנים. מי שפיקד על המשוריין פורץ המחסומים היה זרוב

הורביץ, לוחם פלמך, שגם היה זה שפיתח את מתקן הפריצה. השעיירה יצאה לדרכה כשהמשוריין פורץ המחסומים בפיקודו של הורוביץ מוביל בראש.

בתוך זמן קצר נתקלו במחסום הראשון אבל מתקן הפלדה עשה את עבודתו ופרץ אותו ללא קושי. זמן מה לאחר מכן נתגלה מחסום שני וגם הוא נפרץ בקלות וכך גם במחסום השלישי, הרביעי, החמישי והשישי.

אבל המחסום השביעי בוא נתקל השיירה שני קילומטרים מדרום לבית לחם היה גדול ועיקש יותר ואותו כבר לא הצליח המשוריין של הורוביץ לפרוץ הערבים שהמתינו בדיוק לרגע הזה פתחו באש על פורץ המחסומים שהידרדר אל תעלה בצידי הכביש צבי זמיר מפקד השיירה הפחין בצרה

שאליה נקלה המשוריין המוביל ופקד על שאר הרכבים להסתובב ולשוב אל הגוש אבל רק 10ה רכבים הצליחו לעשות את זה לפני שהתוקפים הערבים הצליחו לפרוס חוט טיל עבוה לאורך הכביש ולחסום את הדרך [מוזיקה] חזרה. השיירה הלחודה הייתה נתונה בצרות

צרורות. המשוריין של זובבל הורוביץ היה נתון תחת אש טופת מכל עבריו ולא ניתן היה להגיע אליו. שאר 180 הלוחמים שירדו מהמשאיות מצאו את דרכם אל בית ערבי שעמד בצד הדרך והתבוצרו בו כאשר מאות לוחמים ערבים מקיפים אותם מכל הכיוונים. הורוביץ

ואנשיו המשיכו לראות על מים בין הערבים שניסה להתקרב אלרכב שלהם אבל לקראת השעה 6 :30 בערב ידעו על הרכב מספר בקבוקי טבערה שהתלקחו והרכב החלבור. הורובץ ואחד הלוחמים שלו ניסו לכבות את האש ללא הצלחה משה הורוויץ שהמצב עבוד הוא הורע לשלושת

הלוחמים של הצידו למטוש את הרכב ולברוח בעוד שהוא ישאר עם הפצועים שלא היו מסוגלים לזוז ויכפא על הנסיגה הלוחמים הפצירו בהורביץ שלא היה פצוע שיצטרף אליהם אבל הוא סרב שלושת הלוחמים יצאו אל התעלה והצליחו להסתנן בחזרה אל הכוח המרכזי בעוד

שהורוביץ המשיך להמתיר אש על התוקפים הערביים. נפסוף הצליחו מספר תוקפים להתקרב אל המשוריין ופתחו את דלתו. זו הייתה טעות. הורוביץ מלקד את הדלת ופוצץ את המשוריין עליו, על הפצועים שנותרו בו ועל הערבים שהקיפו את הרכב. על מעשה ההקרבה

הזה זכה הורויץ לאחר מותו באות גיבור ישראל. בינתיים מצבם של 180 הלוחמים הנצורים בבית הקטן הלך ונעשה נועש יותר. הצפיפות בבית הקשטה עליהם להתגונן ומצבם של הפצועים הדרדר משעה לשעה. כך תראה את המצב הדסה אביגדורי אביידוב, אחת מלוחמות הפלמך

שהשתתפו בקרב. ציטות. הצליפות לתוך החדר הלכו ורבו, כדורים חדרו ומספר הפצועים הלך וגדל. כדור שחדר פנימה היה גורם לבהלה. כל אחד דימה בנפשו שהמקום בו יושב ראה הוא בטוח יותר ושאף להחליף את מקומו. הפצועים קשה, הרגישו רע ולא היה לנו מים לנקות את

פצאיהם ולהרטיב את צפתיהם. הצליפות נעשו פראיות יותר ויותר. במעבר בין שני החדרים נפצע אחד הנהגים ברכתו. הוא מת במקום סוף ציטות הגעל אלון מפקד הפלמך סייר מעל השטח במטוס קל והבין שהמצב עבוד הוא נחט במנחט הקטן של גוש עציון והחליט לפנות אל

הבריטים לסיוע לכולם היה ברור שמשמעותה של ההחלטה הזו הוא עובדן כמעט ודאי של כל הנשק והציוד שהיו בידי הלוחמים אבל חייהם של עשרות הלוחמים היו יקרים יותר ואכן בהתערבות ם של הבריטים הוסכם על פינוי מסודר של הלוחמים הנצורים בעוד שכל הנשק

והציוד המשוריינים מכונות הירייה ותתי המקלה נמסר לערבים שיירת נבי דניאל כפי שהיא מכונה הייתה אחת הדבוסות האיומות של הישוב היהודי במלחמת האזרחים שקדמה להקמת המדינה 15 לוחמים נהרגו 41 כלי רכב עבדו ואיתם כמעט כל הנשק שהיה אמור לשמש להבטחת הדרך

לירושלים בשיירות הבאות. לא פחות חשוב, גוש יציון עצמו נותר מחר ומנותק משאר הישוב. האסון של שיירת נבי דניאל היה רק אחד מתוך שרשרת של תבוסות דומות שפגדו עוד שיירות הספקה באותו החודש. שיירות לקיבוץ חולדה, הרצופים, אתרות ויחיים שכולן ספגו

עבדות נוראיות. 400 לוחמים שאיבדו את חייהם מהם 60 בשבוע האחרון של מרץ [מוזיקה] לבדו למשבר השיירות של מרץ 1948 הייתה השפעה הרסנית לא רק על המורל ורוח הלחימה של היישוב היהודי אלא גם על המאמצים הדיפלומטיים לקראת הכרזתה של המדינה

היהודית החדשה מטרתם המוצרת של הכוחות הערבים הייתה להראות לעולם שייסום החלטת החלוקה אינו אפשרי במציאות והתבוסות שספרג הישוב אכן גרמו לרבים בעולם להטיל ספק ביכולתו של הישוב היהודי להגן על עצמו השינוי החד ביותר התרחש במדיניותה של ארצות הברית שעד אותו הרגע תמכה ברעיון

החלוקה אבל בעקבות המשבר נסוגה מתמיכתה והעלתה במועצת הביטחון הצאה להקפיא את תוכנית החלוקה ולהכיל בארץ ישראל משטר נאמנות זמני עד שתחול רגיעה בסכסוך. בן גוריון ואמית בהנהגת הישוב הבינו שאסטרטגיית המגננה שימצאו לאחר החזה בכט בנובמבר מצטה את עצמה ועורו למפקדת ההגנה

להכין תוכניות התקפיות יותר. התוצאה הייתה תוכנית ד', תוכנית אסטרטגית שמטרתה הייתה השתלטות על כל השטח שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האום ובנוסף על גושי התיישבות שמחוץ לגבולות האלה. התוכנית כללה גם השתלטות על כפרים ערבים כדי לבסס רצף טריטוריאלי יהודי והשתלטות על עורקי

תחבורה ראשי. סיאה לתוכנית ד' העובדה שבחודשים מרץ ואפריל הבריטים כבר התקדמו מאוד בתוכניות העזיבה שלהם את ארץ ישראל ופינו לא מעט מחנות צבא ותחנות משטרה עובדה שהקלה על אנשי ההגנה שכעת היו מסוגלים לנוע באזורים רבים בארץ ללא הפרעה בן גוריון האמין שהסכנה הגדולה

ביותר לישוב הייתה זו שנשקפה כתוצאה מניתוק הדרך לירושלים כך כתב בן גוריון ביומנו ציטות כרגע יש שאלה אחת בוערת והיא המלחמה על תחבורת ירושלים וכוח האדם שיגל ידין מכין 400 500 איש אינו מספיק זוהיא עכשיו המלחמה המחרעת נפילת ירושלים העברית עלולה

להיות מכת מוות לישוב והערבים מבינים זאת וירגזו הרבה כוחות לניתוק התחבורה סוף ציטות מכיוון שכך הפעולה ההתקיפית הראשונה של ההגנה במסגרת תוכנית ד' בשם מבצע נחשון נועדה להבטיח את מעבר שעירות ההספקה לירושלים באמצעות השתלטות על אותם אזורים שבהם פעלו הכנופיות שערבו לשיירות. בן

גוריון הורה להגנה להקצות לטובת מבצע נחשון כוחות בהיקב של 1500 לוחמים לפחות. זה היה הימור משמעותי. כמות כזו של חיילים הכריחה את פיקוד ההגנה להשיד כוחות לוחמים מגזרות אחרות. ונוסף ההגנה מעולם לא הפעילה כוחות בסדר גודל שכזה בשדה הקרב

נעלים ודרכי פעולה שהיום נראים לנו מובנים מאליהם בהקשר של הפעלת כוח צבאי היו עדיין זרים לחברי ההגנה למשל מבצע נחשון היה הפעם הראשונה שקצינים ענדו דרגות על כתפיהם כדי שניתן יהיה לזהות אותם בשדה הקרב המבצע יצא לדרך בשבוע הראשון של

אפריל ממוצעת השבועיים הבאים פשטו הלוחמים על כפרים ערביים לכל אורך דואי הכביש שהוביל מיפו לירושלים ותפסו משלטים חיוניים שחלשו על הדרך. הקרב הקשה ביותר התחולל בקסטל ליד מבסרת ציון של ימינו שבמסגרתו החליף ידיים הכפר הערבי במקום מספר פעמים בין לוחמי הפלמך לכוחות צבא

הג'יהד הקדוש של עבדל קדר אל חוסיני עד שנכבש סופית על ידי כוחותיהם. הכפר בכאסטל היה גם הפעם הראשונה שבה המשיכו כוחות הפלמך להחזיק בשטח לאורך זמן לאחר שכבשו אותו.

האימור של בן גוריון השתלם ומבצע נחשון התברר כהצלחה משחררת. אמנם בהמשך החודש, כשהיחידות השונות שהשתתפו במבצע נעלצו לחזור אל הגזרות המקוריות שלהן, הדרך לירושלים נחסמה בשנית, אבל המטרה העקרונית הוסגה ושלוש שעירות הספקה הצליחו להגיע אל העיר. לא פחות חשוב זו הייתה הוכחה מוחשית

לעולם וגם לציבור היהודי בארץ שהישוב מסוגל ליזום פעולות התקפיות ולהפעיל כוחות בסדר גודל חטיבתי ובנוסף צבא הג'יהד הקדוש ספג מכה קשה עבדל קדר עצמו מפקד הצבא נהרג בקרב על [מוזיקה] הקאסטר מבצע נחשון סימן שינוי חד בהתנהלות המלחמה בשבועות הבאים יצאו צו כוחות ההגנה

לסדרה של מפצעים מתקפיים נוספים וזכו להישגים משמעותיים. למשל מבצע הרל שבו עברו שלוש שעירות נוספות לירושלים הנצורה.

מבצע יבוסי שבמסגרתו השתלט את הפלמך על השכונות הדרומיות של ירושלים ומבצע חמץ לכיבוש יפו. גם בקרבות נגד צבא ההצלה בגליל חלה תפנית חיובית. בתחילת אפריל פתחו כוחותיו של פאוזי קאוג'י במתקפה על קיבוץ משמר העמק שבמערב עמק ישראל. כמה

אלפי לוחמים ערבים הסטערו על הקיבוץ כשהם מצויידים בשריוניות ותחים ונעטפו בקושי רב. ילדי הקיבוץ פנו ממנו כהכנה לנורא מכל אבל כוחות הפלמך בפיקודו של יצחק שדה שהצטרפו לקרב ברגע האחרון הצליחו להכריע את הנשב של קאוג'י ולהניס אותם. אותה

התמונה חזרה על עצמה גם בקרבות מרים בצפת שהסתיימו בניצחון ברור. הניצחונות ההחלטיים ושינוי המגמה במלחמה כולה הובילו להתמוטטות מוחלטת של העורף הערבי ולבריחה המונית של כ-300,000 ערבים מכפרים שנכבשו כמו גם מערים מעורבות כדוגמת טבריה, חיפה וצפת. ההתמוטות המוחלטת של ההתנגדות

הערבית המקומית בארץ ישראל לא באה משום מקום. היא הייתה תוצאה של תהליכים הרסניים שהחלו עוד בימי המרד הגדול 10 שנים ויותר קודם לכן. בעוד שבמדינות ערב אחרות קמו תנועות ומפלגות שהצליחו לטאל את הרגשות הלאומיים ליצירתה של הנהגה פוליטית

מאוחדת, הפלסטינאים היו לחודים בצבת של פוליטיקה חמולתית ששימרה סכסוכים ושנאות קדומים, פיצלה אותם ומנה מהם לשתף פעולה באופן יעיל. העובדה הזו באה לידי ביטוי באופן הברור ביותר בימי המרד הערבי הגדול.

הכנופיות של תומכי חג' אמין אל חוסיני הטילו טרור בישובים הערביים והתנגשו בחייהם של מי שיחזיקו בדעות מתונות יותר כולל בפיגועי התאבדות. למעשה מתוך 5000 הערבים שנהרגו במרוצת המרד הגדול רובם הגדול נרצחו בידי ערבים אחרים במסגרת אותה מלחמת אחים פנים ערבית. הציצות הבא מפיו

של מדיני לבנוני בין התקופה משקף את המצב האגום הזה. ציטות לבריטים, ליהודים ולערבים דבר משותף. בריטים הורגים ערבים, יהודים הורגים ערבים וגם ערבים הורגים ערבים. למרבית הצער ורוע הגורל, הערבים הורגים ערבים הרבה יותר מאשר הבריטים והיהודים גם יחד. סוף ציטות. האלימות

הפנימית בימי המרד הערבי הגדול הובילה לבריחתם של בני האליטות העשירות ומעמד הביניים המשכיל של החברה הפלסטינאית ומנעה כל אפשרות ליצירת הנהגה פוליטית מקומית שתאחד את הפלגים השונים. התוצאה המעשית הייתה שבניגוד לישובים יהודיים כל כפר ערבי עמד בפני עצמו. בעוד שהיישובים

היהודים, אפילו המבודדים והמרוחקים מביניהם, נהנו תמיד ממטריית הגנה לוגיסטית ומבצעית שהעניקו להם כוחות הישוב, כמו למשל שיירות שהובילו לוחמים והספקה לישובים הנצורים. הכפרים הערביים לחמו כל אחד בנפרד, ללא הספקה או סיוע של לוחמים מבחוץ וללא כל מערכי הגנה מסודרים. מכיוון

שכך אף כפר ערבי לא היה מסוגל להתגונן מפני מתקפה של כוחות משמעותיים של ההגנה. אבל בתוך כל ההצלחה הגדולה הזו של תוכנית ד' והמעבר ממגננה למתקפה הסתתר גם כתם גדול, שחור ובעייתי.

[מוזיקה] הכפר דיריסים שניצב במה שהיא היום שכונת הר נוף בירושלים לא נחשב לכפר בעייתי במיוחד. ההפך הוא הנכון. בינואר 1948 נחתם הסכם אי לוחמה בין תושפי הכפר ושכיניהם בשכונות הירושלמיות הסמוכות שבמסגרתו הסכימו אנשי דיר יסין לדווח להגנה על

כנופיות חמושות שהסתובבו באזור הכפר. אבל בחודש אפריל נרשמו מספר תקריות שבהם נורו יריות מכיוון הכפר אל עבר מטרות יהודיות.

מוחתר הכפר נפגש בחשי עם איש הקשר במודיעין של ההגנה וסיפר לו שכנופיות מזוינות הצליחו להסתנן אל הכפר ולהשתלט עליו. מכיוון שדיר יסין שכן על גבעה שחלשה על הדרך לירושלים, נבחר הכפר להיות אחד היעדים של מבצע נחשון. ומי שנשלחו לכבוש

אותו היו אנשי מחטרות העצל והלחי. בשמיני באפריל התכנסו הלוחמים כדי להתארגן לקראת המבצע. האווירה בכינוס הייתה מרוממת. סוף סוף יכלו אנשי המחטרות לפעול בגלוי וללא חשש מהשלטון הבריטי.

ויותר מזה, סוף סוף ניתנה בידם האפשרות להכות באויב במגרש שלו ולא רק לשבת כמו ברוזים במטבח בשיירות. גם העבודה המשותפת לשתי המחטרות הייתה מעור חגיגי ומיוחד והסיסמה שנבחרה למבצע שקפעה את החגיגיות הזו. אחדות לוחמת. מפקד המחוז מטעם העצל תדרך את

הלוחמי. מכיוון שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין הוא הסביר להם יש ליימנה מפגיעה בחפים מפשע שלא לצורך כל ערבי שיחנה אפילו אם הוא לוחם יש לקחת אותו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה עוד הוחלט שלפני המתקפה יכנס לכפר משוריין מצוייד ברמקול ויקרא לתושבים

לעזוב את המקום או להיכנ הלוחמים אהבו את ההנחיות האלה על פי עדויות שונות היו יהיו מי שיציעו להרוג את כל תושבי הכפר או לכל הפחות את כל הגברים לוחמים או לא לוחמים כדי להטיל אימה על תושבי הכפרים הסמוכים. המתקפה יצא לדרך לפנות בוקר של

התשעה באפריל וכפי שקורה לא פעם שום דבר לא התנהל לפי התוכנית. אחד משומרי הכפר הפחין בתנועה חשודה וצעק בערבית מחמוד.

לוחם העצל שהסתתר שם חשב שהקריאה היא הסיסמה אחדות והשיב בעברית את חלקה השני לוחמת השומר פתח באש ומכאן פרץ הקרב במלאו הוזו המשויין עם הרמקול שהיה אמור לכרוז לתושבים לעזוב נתקע בתעלה שנחפרה לרוחב הכביש ונאלץ לעצור כך שספק אם מישהו

מהתושבים שמע את ההודעה המדוברת על מה שרא מכן מתנהל מאז כבר למעלה מ-70 שנה ויכוח אז על פי אנשי העצל והלחי התוקפים הופטעו מעוצמת ההתנגדות של מגיני הכפר ומכיוון שלא היו מנוסים בלוחמה מבית לבית השליחו רימונים לתוך בתים ללא

הבחנה ופוצצו בתים על יושביהם כדי להתגבר על ההתנגדות הזו. הגרסה השנייה לעומת זאת מציירת תמונה הרבה יותר מטרידה. עדויות של אנשי ממשל בריטים ואנשי הצלב האדום שסעירו בכפר לאחר המתקפה מתארות גופות של ילדים שנור מטווח קצר, נשים שנהנסו ואז נרצחו

וגופות שעברו התעללות. עדים שנותרו בחיים סיפרו שלוחמי העצל והלחי קיפצו עשרות כפרים שנותרו בחיים, העמידו אותם מול הקיר ורצחו אותם בדם קר. לוחם הפלמך מאיר פעיל שלח את הדיווח הבא אל מפקד המחוז של ההגנה בירושלים מספר ימים לאחר התרחשויות.

ציטות: הנידון פעולת הפורשים בדיר יסין. ביום שישי התשעה באפריל 48 בשעה 4 אחר הצהריים הוזמנתי על ידי אחד ממפקדי הלכי לבקר בכפר הכבוש. במחצבה שעל יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכוו גבי השני.

הכפר מלא בהרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הו עמדו לקיר.

ראיתי בעיניי כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקיניהן, כשגביותיהם מוטלות אחת על השנייה. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכל הבעל היד. תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג. סוף

ציטות. העצל הכחיש את הטענות האלה בקרוז שפרסם מטעמו. ציטות. דיר יסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית יראו על חיילנו מרובים ומכונות ירייה. עדות לכך המספר הגדול ביחס של נפגאנו העולה על כמה עשרות.

חיילינו נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם. הם ויטרו על גורם ההפתעה. בטרם החל הקרב הממשי הזהירו בעזרת רמקו לתושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד ולמצוא מקלט במדרון ההר. אנו מביאים צערנו הרב על שבין הנפגעים היו גם נשים וילדים אך אין

זו אשמת לוחמן. הלו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה. סוף צידות. כאמור, האירועים בדיר יסין הם מוקד למחלוקת עזה בין היסטוריונים כשהנטייה הפוליטית משחקת תפקיד ברור בעמדתם של כל המשתתפים בוויכוח. על דבר אחד אין ויכוח והוא שלאירוע בדיר יסין היו השלכות מעשיות

חמורות מאוד בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. למרות ההצהרות הלוחמניות שלהן, מדינות הליגה הערבית לא מיעירו להיכנס בעצמן לקרבות מלחמת העצמאות ולהפעיל את הצבעות הסדירים שלהן נגד הישוב היהודי. הסיבה לכך הייתה שהשתתפות פעילה שכזו הייתה קרוחה בסיכון משמעותי מבחינתם. ברוב מדינות ערב

הצבאות היו עדיין גופים צעירים ולא מנוסים והייתה היא וודאות רבה לגבי יכולתם של הצבעות האלה להתמודד בהצלחה במלחמה כוללת.

כישלון במהלך צבעי היה עשוי לפגוע קשות ביוקרתם של המשטרים הערבים ולהערער את יציבותם. הפיקוד הצבאי המצרי למשל התנגד להשתתפות במה שנראה כמו הרפתקאה לא מחוייבת המציאות. מכיוון שכך רוב מדינות הליגה העדיפו להעניק לערביי ארץ ישראל תמיכה עקיפה יותר. מכאן צמכה היוזמה של

צבעה הצלה שהיה כוח מתנדבים לא סדיר. אבל כשהחלו לזרום הדיווחים אודות התמוטטות ההתנגדות הערבית בארץ ישראל והתבוסות שנחל צבא ההצלה בקרבות השונים גבר גם הלחץ על המדינות הערביות להתערב במתרחש ולבוא לעזרתו של הישוב הערבי בארץ ישראל. האירוע בדיר יסין העצים את הלחץ הזה. שר המושבות

הבריטי תיאר את הקרב כתואבה אכזרית וברורטלית. הכותרות בעיתונים הערביים דיברו על טווח של 250 איש, למרות שבפועל נהרגו בין 100 ל-120 בני אדם והציבור הערבי המשולהב דרש ממנהיג נקמה על הטוח.

הפור הוטל והצבעות הערביים הסדירים החלו להתארגן לאורך גבולותיה של ארץ ישראל. מבין צבעות ערב השונים, הלגיון הערבי הירדני לא היה הצבא הגדול ביותר מבחינה כמותית. ממצרים למשל היה צבא גדול יותר, אבל הלגיון כן היה ללא צל של ספק הצבא

הערבי הטוב והחזק ביותר. וזאת בזכות שיתוף הפעולה האסטרטגי של ממלכת עבר הירדן עם הבריטים. הבריטים לא רק שממנו את הלגיון הירדני, הם גם פיקדו עליו בפועל. כמעט כל הקצינים הבחירים בצבא הירדני היו בריטים.

עובדה שהעניקה לליגיון יתרון מובהק על פני כל שאר ציבות האזור, כולל כוחות הישוב היהודי בחיילות, משמעת, חימוש וניסיון קרבי.

אבדלה, המלך הירדני, היה מנהיג מתון יחסית ולא מהר להיגר אחרי יוזמות מתלהמות של חברות אחרות בליגה הערבית. כל זה השתנה בעקבות אירועי דיריסין. מוסדות הישוב מני מיערו לגנות את מעשיהם של הלחי והעצל ובן גוריון שלח לאבדה למברק תנחומים ובו הוא

הגדיר את התקרית כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים אבל הפדלה לא יכול היה להתעלם מהזעם הציבורי וכך ב-27 באפריל פלשו כוחות הלגיון לגדה המערבית מתקפה של הלגיון על קיבוץ גשר בעמק הירדן נעטפה בהצלחה אבל

בגוש עציון שמדרום לירושלים התמונה הייתה שונה לגמרי ב-12 במאי תקפו כוחות הלגיון את ארבעת היישובים שבגוש בתותחים ומקלאים וכבשו מספר עמדות שולטות ביום שלמחרת כבר עזלה כמעט כל התחמושת שהייתה בידי המגינים וניסונות הספקה באמצעות מטוסים שהרי הגוש עצמו נותר מנותק מאז אסון שרת נביס סמואל

שעליו סיפרתי קודם כשלו גם הם בסביבות שעת הצהריים כשפרצו משוריינים של הלגיון לכפר עציון החליטו המגנים להיכנה 133 מהם יצאו מהמכסות כשהם מניפים דגל לבן אבל נרצחו בכל זאת 242 תושבים וחיילים נהרגו ועוד למעלה מ-300 נפלו בשבי ומה שהייתה אחת

המפלות הקשות ביותר של הישוב היהודי במלחמת העצמאות כולה. הידיעה על נפילת גוש ציון והקרבות הקשים שהתחוללו בו תפסה את מנהלת העם, הממשלה הזמנית של הישוב היהודי בהודה מתכנסת כדי להכריע להכריז על הקמת המדינה.

גולדה מאיר דפחה בישיבה כי המגעים עם אבדלה מלך ירדן קשלו. המלך שבעבר לא התנגד להקמתה של מדינה היהודית בגבולות החלטת החלוקה החליט להצטרף לשאר מדינות הרב מצרים העריך הגולדה תפלוש לארץ מיד עם ההכרזה ישראל גלילי ראש המפקדה הארצית של

ההגנה ואיגל ידין קצין המבצעים במטא הכללי דפחו לנוכחים שסיכוי העמידה של הישוב היהודי במקרה של פלישת הצבעות הסדירים הערבים הם שקולים במקרה הטוב האמריקנים לחצו על הנהגת היש ושוב לדחוט את ההכרזה ולהתחייב לשביטת נשק. ג'ורג' מרשל, שר החוצה האמריקני, אמר למשה שרט, "כי ציטות,

הגנרלים שלך שיכורי ניצחון. אתם תובסו ואנחנו לא נבוא לעזור לכם." סוף [מוזיקה] ציטות. אבל בן גוריון היה נחרץ. הוא היה משוכנע שהפסקת אש תסייע רק למדינות ערב, שכן, בעוד ששביטת נשק בין היהודים והערבים בתוך ארץ ישראל תכבול את ידיו של הישוב

היהודי, היא לא תמנע ממדינות הרב להתחמש ולהתעצם. כך סיפר בן גוריון בביוגרפיה שלו על הרגעים המתוחים שלפני ההצבעה במנהלת העם. ציטות. משה שרט נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה

את הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוא הוסיף ארבע מילים. אני חושב שהוא צודק. קמתי ממקומי ונהלתי את דלת החדר.

אחר כך אמרתי לו משה עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל בדיוק כפי שמסרת לי אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך

מבטיח לי דבר אחד את ארבעת המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז משה הסכים סוף ציטות הדיונים הקדחתניים התערכו אל תוך הלילה בשעה 1:45 לאחר חצות עלתה החלטה האם להכריז על מדינה להצבעה? התוצאה הייתה דחוקה. שישה בעד וארבעה נגד.

האמ לפי כך נתנסנו אנו חברי מועצת העם. וכך ביום שישי ה-14 במאי 1948 הי שנת תשח בשעה 4 אחר הצהריים בבית דיזינגוף שבתל אביב הקריא דוד בן גוריון את הכרזת העצמאות. הלם בפטישו על השולחן וקרא כמה מדינת ישראל.

אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית ארץ ישראל היא מדינת ישראל. [מחיאות כפיים] עוד באותו הלילה עזב הנציב העליון הבריטי את הארץ בסירה מינמל חיפה ולמחרת פלשו צברות סוריה, עיראק ומצרים לארץ ישראל משלושה כיוונים שונים במקביל והצטרפו לכוחות הלגיון הירדני. השלב השני והמכריע

של מלחמת העצמאות יצא לדרך. ההמשך בפרק הבא. חלק השלישי של הסדרה על מלחמת העצמאות.

[מוזיקה] [מוזיקה] זהו, עד כאן. תודה על האזנה. מיד אמשיכי לדכונים לגבי יוטיוב והרצאות שאני מעביר.

ואני גם רוצה לספר לכם על משהו נחמד שאני עושה בטיק טוק שאולי יעניין אתכם אבל ראשית כתמיד חסות קצרה. אז כפי שחלקכם כבר יודעים אולי אני די פעיל בטיק טוק בשנה האחרונה. זה היה חלק מהכנה האישית שלי לקראת המכירה הצפויה

של פודקאסט ישראל כדי להרחיב את הפעילות שלי גם לתחום הוידאו. והאמת גם סוג של אתגר אישי כזה. טיקטוק זו פלטפורמה מאוד שונה מפודקאסטים בכמעט כל מימד שתבחרו ונורא רציתי לבדוק אם אני מסוגל לשחזר את ההצלחה של עושים היסטוריה גם במדיה כל כך

כל כך שונה. ההתחלה הייתה די קשה. הסרטונים הראשונים שעשיתי היו פלופ מוחלט. אף אחד לא צפה בהם. אז חזרתי חזרה על שולחן הסרטותים כמו שאומרים. התייעצתי עם כמה אנשים חכמים והחלטתי לשנות גישה.

במקום סרטונים מהודקים ומקצועיים, שזה מה שהאינסטינקטים שלי אמרו לי לעשות, הלכתי לכיוון הרבה יותר משוחר, יותר לטק, יותר אותנטי אולי. בכל אופן, מהרגע שעשיתי את השינוי הזה, הסרטונים התחילו לתפוס ומה זה לתפוס? מאות אלפי צפיות. מטורף. אז החלטתי

לעשות עוד משהו שלא עשיתי אף פעם והיה האמת הימור די מסוכן לעשות שידור לייב שבו הצופים יכולים להתקיל אותי בכל שאלה שהם רוצים במדע טכנולוגיה וההיסטוריה כל שאלה אני צריך לענות עליה בלי הכנה ובלי להשתמש בצ'אט GPT כמובן ואני לא צריך להגיד לכם

שהפוטנציאל לפדיחה הוא די גדול אבל אני חושב שיש משהו מאוד מסקרן ומותח בפורמט כזה שנותן לאנשים לנסות ולהפיל אותי ולבדוק איפה הגבולות של הידע שלי וגם השאלות עצמן הם הרבה פעמים מאוד מקוריות ומעניינות ומכריחות אותי ממש לאמץ את

התאים האפורים אז אם יש לכם טיק טוק אני מזמין אתכם להצטרף ללייבים השבועיים האלה כל יום שלישי בשעה 8 בערב שוב טיק טוק לייב שאלות ותשובות על כל נושא במדע בהיסטוריה וטכנולוגיה בכל יום שלישי בשעה 8 בערב ואם אנחנו כבר בענייני וידאו אז אז

העליתי ליוטיוב את הרעיון שערכתי עם פרופסור יואב גלבר החלק הראשון של הסדרה על מלחמת העצמאות. רעיון שהקלטנו בולפן וידאו. העליתי גם את הרעיון המלא שהוא די ארוך, משהו כמו שעה וחצי פלוס וגם קטעים קצרים יותר של חמש דקות כל אחד מען

היילייטס של הרעיון המלא. חפשו את הערוץ שלי ביוטיוב שקישור אליו תמצאו גם באתר שלי ranlלvy.co.il [מוזיקה] ולסיום אם אתם אוהבים את עושים היסטוריה ורוצים לתמוך בה אתם יכולים להזמין אותי להרצות אצלכם בארגון או באירוע. ההרצאות שלי הן בגדול המשך ישיר למה שאני עושה כאן

בעושים היסטוריה. לספר על מדע וטכנולוגיה מזווית היסטורית. למשל בהרצאה שלי על עתיד האנושות בעידן הבינה המלאכותית אני בוחן את התהפוחות שמביאה הבינה המלאכותית לחיינו דרך המשקפיים של מהפכות תעשייתיות וטכנולוגיות קודמות שעברה אנושות מהמהפכה התעשייתית של המאה ה-19 ועד מהפכת

האינטרנט. יש לי הרצאה על סטקסנט הווירוס שתקף את תעשיית הגרעין האיראנית. יש לי הרצאה על ההיסטוריה של הקוד הפתוח ועוד ועוד פרטים על כל ההרצאות ודרכים ליצור איתי קשר. תמצאו באתר שלי ranovi.coil ואתם יכולים גם לפנות אליי ישירות במייל

[email protected]. תודה על תמיכתכם בעושים היסטוריה. עושים היסטוריה הם שלנוי מנהלת ההפקה ועמית חזז היא במכירות. יש לנו שני אנשי צוות חדשים. גל אוהב ציון מנהל האולפן וגיה אולמן מנהל את הסוש. בהצלחה לגל ולגליה. אביב שם טוב סמנקל התפעול שלא

דבר המנהל העסקי ואני רן לוי כותב ומגיש אנחנו נשתמע בפרק הבא להתראות in this house ‏thermodynamics