444: מלחמת העצמאות, חלק ג' [עושים היסטוריה]

שלום וברוכים הבאים לעושים היסטוריה פרק 44 מלחמת העצמאות חלק ג'. שלום, לפני שנתחיל הודעה קצרה למאזינים צפוניים. ב-12 במאי 2025 אני אגיע לבית נגלר בקריית חיים עם ההרצאה שלי עתיד האנושות בעידן הבינה המלאכותית. איך יראו הרי העתיד? האם צפויות לנו הבטלה וטלטלות חברתיות? מה יקרה בעולם התוכנה, החינוך והרפואה ועוד שאלות מרתקות. פרטים נוספים ורכישת כרטיסים ב-anovi.co.il. נתראה.

רשת עושים היסטוריה. רשת עושים היסטוריה. רשת עושים היסטוריה. [מוזיקה] [מוזיקה] עושים היסטוריה עם רן לוי.

[מוזיקה] בחודשים הראשונים שלאחר הכרזת האום על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 דבקה הנהגת הישוב במדיניות של מגננה והחלה אל מול התקפותיהם של ערביי ארץ ישראל. כישלונה של המדיניות הזו, שבא לידי ביטוי במשבר השיירות במרץ 1948, הביא את ההנהגה בראשותו של דוד בן גוריון לשנות אסטרטגיה. השינוי הזה בא לידי ביטוי בתוכנית ד'. רצף של מבצעים רכבי היקף שבמסגרתם השתלטו כוחות ההגנה על כמאה יישובים ערביים. יצרו רצף טריטוריאלי כמעט מלא על שטחי המדינה היהודית המיועדת והרחיקו את החזית מתל אביב ומחיפה. מדינות ערב לא ממש ססו להפעיל את צבאותיהם הסדירים כנגד הישוב היהודי בארץ. אלה היו צבאות צעירים יחסית ללא ניסיון קרבי ממשי והציוד שלהם היה ברובו מיושן, עודפים ממלחמת העולם הראשונה. מנהיגי מדינות ערב העדיפו להתערב במלחמה באופן עקיף ולשם כך הם אימנו את צבא ההצלה של פאוזי קאוג'י.

כוח שהיה מורכב ברובו ממתנדבים מקרב ערביי ארץ ישראל ומדינות שכנות, שכפי שראינו בפרקים הקודמים לא הצליח לעמוד מול כוחות ההגנה. התבוסה של הכוחות הפלסטינאים והלחץ הציבורי הגובר מצד אזרחיהן לא הותירו למדינות הערביות ברירה.

בראשית אפריל התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית והחליטה על פלישה של צבאות הרב הסבירים לארץ ישראל מיד עם סיום המנדט הבריטי ב-15 במאי. ההחלטה הזו לא הפתיעה את דוד בן גוריון. ביוני 1945, כשנתיים וחצי לפני החלטת האום, הוא נפגש בניו יורק עם קבוצה של יהודים, בעלי ממון, וכתב כך ביומנו: ציטוט, אמרתי לנוכחים שאנחנו עתידים לעמוד בקרוב בפני כל צבאות הרב לאחר שהאנגלים יעזבו את הארץ, לפי שברור שבמוקדם או במאוחר הם יהיו מוכרחים לעזוב, באשר שגם היהודים וגם הערבים לא מסכימים למגנייתם. סוף ציטוט. אבל בעוד שבן גוריון הבין לאן נושבת הרוח, בצמרת ההגנה פספסו את התמונה המלאה. כך מספר לנו ההיסטוריון יואב גלבר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה.

בן גוריון, אחרי שחזר מהוועידה השנייה שהייתה עם ממשלת בריטניה בלונדון, הבין שהעסק הולך למלחמה.

גם ההגנה הבינה, רק שההגנה חשבה שהעסק הולך לחזרה על מאורעות 1936, ובן גוריון ראה מלחמה עם הצבאות הערבים הסדירים. ופה היה ביניהם פער גדול מאוד. הוא בסוף אפריל יצא קודם לאלנופש בגלי כנרת לסדר את המחשבות, כמו שהיה מקובל אליו לקראת הכרעות גורליות, וכשהוא חזר הוא התחיל את מה שנקרא הסמינר של בן גוריון. הוא מסוף אפריל עד תחילת מאי 1947 נפגש עם כל מי שהיה לו יד ורגל בענייני ביטחון בישוב, החל בחברי המפקדה הארצית של ההגנה, חברי מטקל ההגנה, מפקדי הפלמ"ח, מפקדי המחוזות של ההגנה. זה היה הממסד הפורמלי, אבל חוץ מזה הוא נפגש עם חבורה די מגוונת של קצינים שחזרו מהצבא הבריטי, ואם כולם הוא דיבר א' על מצב הכוח, ב' על מה הכוח צריך, ג' על איזה מין מלחמה מחכה לנו, וד' על מה צריך לעשות כדי להתכונן למלחמה. עכשיו כשהוא מדבר על מלחמה, אז הוא חושב על מלחמה נגד הצבאות הערבים הסדירים, ואלה שחזרו ממלחמת העולם מבינים למה הוא מתכוון. ויחס לדברים האלה צמרת ההגנה מבינה את השאלות שלו כמתייחסות להתמודדות עם הפלסטינים בנוסח, הייתי אומר המרד הערבי מוגבר עם יותר מתנדבים מארצות חוץ, אולי עם פיקוד שיגיע מהארצות השכנות, עם יותר נשק שיגיע מהארצות השכנות, אבל הם לא חושבים במושגים של התמודדות עם הצבאות הערבים הסדירים. גם ידוע להם כמעט אפס סביב יהום השער, אך ראשנו לא יש לכודת תמיד. אנחנו תמיד הנו הפלמ"ח. ארגון ההגנה קם בראשית שנות ה-20 כמענה לצורך בהגנה על הישובים היהודיים מפני ההתקפות של הערבים. בשנותיו הראשונות הוא היה ארגון מצומצם מאוד בהיקפו, חסר פיקוד מרכזי, כמעט ללא תקציבים משמעותיים, יותר מיליציה מקומית מאשר כוח מגן אמיתי. השינוי הגיע בעקבות מאורעות טרפת 1929. הפרעות האלימות והטבח ביהודי חברון וצפת הדגימו למנהיגי הישוב את הצורך הבוער בכוח הגנה מאורגן ומסודר. במקומות שבהם ההגנה הייתה מאורגנת ומסוגלת לעמוד על שלה, מרבית התקיפות של הפרועים נעטפו בהצלחה. בעקבות המאורעות, אם כן, הוחלט להגדיל באופן משמעותי את תקציב ההגנה ולחזק את הארגון. הוגמה המפקדה הארצית, גוף אזרחי שייצג את הנהגת היישוב בארגון, ותחתיה פעל המטה הכללי שניהל את ההגנה במישור הצבאי והאופרטיבי.

[מוזיקה] המרד הערבי הגדול בין השנים 1936 ו-1939 הוביל את ההגנה לעבור מהגנה סטטית להתקפה, או כמו מספר יחידות התקפיות כדוגמת הנודדת, פלוגות הלילה ופלוגות השדה שביצעו פשיטות יזומות על כפרים ערביים ובהמשך הפכו לחיל השדה הכיש של ההגנה. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיה חשש שגרמניה הנאצית תכבוש את ארץ ישראל, הוקם הפלמ"ח ככוח צבאי סדיר ומאומן שאמור היה לנהל לוחמת גרילה כנגד הגרמנים. הסכנה הנה נצית חלפה, אבל הפלמ"ח לא פורק אלא המשיך לפעול במחתרת תחת הנחיית הנהגת הישוב והיו את חוד החנית של ההגנה בשנים שלאחר מלחמת העולם. במסגרת המאבק כנגד הבריטים סביב סוגיית העלייה הפגין ההגנה יכולת מרשימה לתכנון וביצוע של מבצעי חבלה גדולים בהיקף ארצי, כמו למשל ליל הגשרים שבו פוצצו כוחות ההגנה 11 גשרים בכל רחבי הארץ, מפעולה משולבת ומתואמת.

אבל למרות ההתקדמות המרשימה הזו ביכולותיה, בן גוריון ידע שזה לא מספיק. ההגנה הייתה במהותה מחתרת ופעלה כמחתרת.

לוחמיה היו מנוסים מפעולות פגע וברך, פשיטות ליליות וחבלה, אבל הם לא ידעו איך לכבוש עמדות מבוצרות של אויב סדיר. ואם הצליחו לכבוש אותן, לא ידעו איך להחזיק בהן לאורך זמן מול התקפות נגד. המסגרת המבצעית העקרונית הייתה מחלקה, כמה עשרות לוחמים לכל היותר, שהיו מצוידים בכלי נשק קלים בלבד. רוב הלוחמים האלה אפילו לא היו חיילים סדירים. הם גויסו עד הוק למבצע ספציפי כזה או אחר ושוחררו לבתיהם מיד לאחריו. לבין גוריון היה ברור שמליציה שכזו, ככל שהייתה אפקטיבית בלוחמה כנגד כנופיות ערביות לא מאורגנות, לא מתאימה להתמודדות מול צבאות סדירים ומצויים היטב. פרופסור יואב גלבר הוא כינס את מהמפקדה הארצית של ההגנה ואמר להם: חברים, אם אתם חושבים שאתם מוכנים למשהו, אתם חיים בטעות. אתם מוכנים למה שהיה, אתם לא מוכנים למה שיהיה, ואם לא נהיה מוכנים למה שיהיה פה קטסטרופה. לא לקחו אותו יותר מדי ברצינות. המשיך אחר כך בסדרה של כישלונות יותר עם הדרג המקצועי ופחות עם הדרג הפוליטי שנועדו להכין את ההגנה לקראת מבחן הצבאות הערביים. להגנה הייתה רשת חשאית של בתי מלאכה ומפעלים קטנים שיצרו משוריינים מאולתרים, נשק קל כמו תת-מקלעים מסוג סטן ואפילו תחמושת, אבל בן גוריון ידע שהתעשייה המחתרתית הזו, מרשימה ככל שתהיה, לא תוכל לתת מענה לתותחים, הטנקים והמטוסים של צבאות הרב הסדירים. על כן מהרגע שקיבל בן גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית הוא החל במאמצים דחופים לרכוש נשק וציוד שיאפשרו להפוך את ההגנה מארגון מחתרתי לצבא סדיר. אבל כאן נתקע בן גוריון בבעיה. השאלה האם להבקיע בבריטים סביב סוגיית העלייה או לשתף איתם פעולה הייתה במוקד מחלוקת קשה ונוקבת בקרב מנהיגי הישוב במשך שנים, אבל כולם היו מודעים לחשיבותה של הסוגיה הזו ולאפשרות שמאבק עלייה מול הבריטים יפרוץ בלת ברירה.

מלחמה פוטנציאלית מול מדינות ערב לעומת זאת נתפסה בעיני רבים כאפשרות לא ריאלית. מעתים מאוד בישוב האמינו שהאימפריה הבריטית באמת תהיה מוכנה לעזוב את ארץ ישראל ולוותר על היתרון האסטרטגי שבשליטה על צומת הדרכים החשוב הזה במזרח התיכון. היו אפילו מי שחשבו שכל הדיבורים של הבריטים על עזיבה אפשרית הם לא יותר מאשר תכסיס שנועד להפעיל לחץ על הנהגת הישוב ועל האום כדי למנוע את קבלתה של תוכנית החלוקה. בן גוריון ידע שהסיכוי שהוא יצליח לגייס את התקציבים הגדולים שדרושים כדי להכין את ההגנה להתמודדות מול צבאות הרב נמוך מאוד. ואם הוא יחכה עד שתחושת הסכנה הקיומית תחלחל לתודעה הציבורית ותאפשר לו לדרוש תקציבים שכאלה, יכול להיות שזה יהיה מאוחר מדי. מכיוון שכך, בן גוריון ערך את ההכנות האלה מתחת לרדאר, תוך שהוא נשען בעיקר על סמכותו האישית וההכירות שלו עם בעלי תפקידים במוסדות הציוניים. אותה הפגישה עם היהודים העשירים בניו יורק ב-1945 הייתה חלק מהמאמצים האלה. בן גוריון ביקש מהם וקיבל הבטחה לתרומה כספית משמעותית. הכסף הזה אפשר למהנדס חיים סלבין, ראש תעשיית הנשק המחתרתית של ההגנה, הטעס, לרכוש בארצות הברית כ-2,000 מכונות תעשייתיות לייצור כלי נשק שונים. הרכש הגדול ביותר של ההגנה עד אותו הזמן והציוד שיעווה את הבסיס להקמתה של התעשייה הצבאית הישראלית בהמשך. בראשית אוקטובר של 1947 הוא שלח את ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, לצאת לאירופה ולרכוש שם מטוסי קרב ובמקביל להתחיל לגייס טייסים יהודים מנוסים מקרב יוצאי חילות האוויר של בעלות הברית במלחמת העולם.

באותה התקופה כולם היו בטוחים שגם אם תחליט בריטניה לעזוב את ארץ ישראל, להגנה יש די ויותר זמן כדי להתכונן לכך.

ההנחה המשותפת לבן גוריון ולכולם בתקופה ההיא של מה יוני 47 הייתה שתהיה תקופת מעבר או תקופת ביניים מסיום שלטון המנדט עד שייווצר פה המשטר החדש, מה שלא יחליטו עליו, וזה היה נכון בכל ההמלצות של ועדות חלוקה קודמות, ועדת פיל ועדת מוריס ריסון והי.

חברי מתקל ההגנה מפקדי הפלמך מפקדי המחוזות של ההגנה זה היה הממסד הפורמלי, אבל חוץ מזה הוא נפגש עם חבורה די מגוונת של קצינים שחזרו מהצווא הבריטי ואם כולם הוא דיבר א' על מצב הכוח, ב' על מה הכוח צריך ג' על איזה מין מלחמה

מחכה לנו וד' על מה צריך לעשות כדי להתכונן למלחמה. עכשיו כשהוא מדבר על מלחמה אז הוא חושב על מלחמה נגד הצבעות הערבים מסדירים ואלה שחזרו ממלחמת העולם מבינים למה הוא מתכוון ויחסים לדברים האלה צמרת ההגנה מבינה את השאלות שלו

כמתייחסות להתמודדות עם הפלסטינים בנוסח הייתי אומר המרד הערבי מוגבר עם יותר מתנדבים מארצות חוץ אולי עם פיקוד שיגיע מהארצות השכנות עם יותר נשק שיגיע מהארצות השכנות אבל הם לא חושבים במושגים של התמודדות עם הצבעות הערבים מסבירים גם ידוע להם כמעט

אפס סביב יהום השער אך ראשנו לא יש לכודת תמיד אנחנו תמיד הנו הפלמ ארגון ההגנה קם בראשית שנות ה-20 כמענה לצורך בהגנה על הישובים היהודיים מפני ההתקפות של הערבים בשנותיו הראשונות הוא היה ארגון מצומצם מאוד בהיקפו חסר פיקוד

מרכזי כמעט ללא לא תקציבים משמעותיים, יותר מיליציה מקומית מאשר כוח מגן אמיתי. השינוי הגיע בעקבות מאוראות טרפת 1929. הפרעות האלימות והטווח ביהודי חברון וצפת הדגימו למנהיגי הישוב את הצורך הבוער בכוח הגנה מאורגן ומסודר. במקומות שבהם ההגנה הייתה מאורגנת ומסוגלת לעמוד על

שלה, מרבית התקיפות של הפרועים נעטפו בהצלחה. בעקבות המאוראות אם כן הוחלט להגדיל באופן משמעותי את תקציב ההגנה ולחזק את הארגון הוגמה המפקדה הארצית גוף אזרחי שיצג את הנהגת היישוב בארגון ותחתיה פעל המטה הכללי שניהל את ההגנה במישור הצבאי והאפרטיבי

[מוזיקה] המרד הערבי הגדול בין השנים 1936 ו-1939 הוביל את ההגנה לעבור מהגנה סטטית להתקפה או כמו מספר יחידות התקפיות כדוגמת הנודדת פלוגות הלילה ופלוגות השדה שביצו פשיטות יזומות על כפרים ערביים ובהמשך הפכו לחיל השדה הכיש של ההגנה בזמן מלחמת

העולם השנייה כשהיה חשש שגרמניה הנאצית תכבוש את ארץ ישראל הוקם הפלמך ככוח צבאי סדיר ומאומן שאמור היה לנהל לוחמת גרילה כנגד הגרמני הסכנה הנה נצית חלפה אבל הפלמך לא פורק אלא המשיך לפעול במחתרת תחת הנחיית הנהגת הישוב והיו את חוד החנית של

ההגנה בשנים שלאחר מלחמת העולם במסגרת המאבק כנגד הבריטים סביב סוגיית העלייה הפגין ההגנה היא יכולת מרשימה לתכנון וביצוע של מבצעי חבלה גדולים בהקף ארצי כמו למשל ליל הגשרים שבו פוצצו כוחות ההגנה 11 קשרים בכל רחבי הארץ מפעולה משולבת ומתואמת

אבל למרות ההתקדמות המרשימה הזו ביכולותיה, בן גוריון ידע שזה לא מספיק. ההגנה הייתה במהותה מחתרת ופעלה כמחתרת.

לוחמיה היו מנוסים מפעולות פגע וברך, פשיטות ליליות וחבלה, אבל הם לא ידעו איך לכבוש עמדות מבוצרות של אויב סדיר. ואם הצליחו לכבוש אותן, לא ידעו איך להחזיק בהן לאורך זמן. מול התקפות נגד. המסגרת המבצעית העקרונית הייתה מחלקה. כמה עשרות

לוחמים לכל היותר שהיו מצויידים בכלי נשק קלים בלבד. רוב הלוחמים האלה אפילו לא היו חיילים סדירים. הם גויסו עד הוק למבצע ספציפי כזה או אחר ושוחרו לבתיהם מיד לאחריו. לבין גוריון היה ברור שמליציה שכזו. ככל שהייתה אפקטיבית בלוחמה כנגד

כנופיות ערביות לא מאורגנות, לא מתאימה להתמודדות מול צבעות סדירים ומצויים היטב. פרופסור יואב גלבר הוא כנס את מהמפקדה הארצית של ההגנה ואמר להם חברים אם אתם חושבים שאתם מוכנים למשהו אתם חיים בטעות אתם מוכנים למה שהיה אתם לא מוכנים למה שיהיה ואם לא נהיה

מוכנים למה שנה תהיה פה קטסטרופה לא לקחו אותו יותר מדי ברצינות המשיך אחר כך בסדרה של כיש שות יותר עם הדרג המקצועי פחות עם הדרג הפוליטי שנועדו להכין את ההגנה לקראת מבחן הצבעות הערביים להגנה הייתה רשת חשאית של בתי

מלאכה ומפעלים קטנים שיצרו משוריינים מאולטרים נשק קל כמו תת מקלים מסוג סטן ואפילו תחמושת אבל בן גוריון ידע שהתעשייה המחתרתית הזו מרשימה ככל ככל שתהיה לא תוכל לתת מענה לתותחים הטנקים והמטוסים של צבעות הרב הסדירים על כן מהרגע שקיבל בן

גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית הוא החל במאמצים כדחתניים לרכוש נשק וציוד שיאפשרו להפוך את ההגנה מארגון מחטרתי לצבא סדיר אבל כאן נתקע בן גוריון בבעיה השאלה האם להבוק בבריטים סביב סוגיית העלייה או לשתף איתם פעולה הייתה במוקד מחלוקת קשה ונוקבת בקרב

מנהיגי הישוב במשך שנים, אבל כולם היו מודעים לחשיבותה של הסוגיה הזו ולאפשרות שמאבק עלים מול הבריטים יפרוץ בלת ברירה.

מלחמה פוטנציאלית מול מדינות ערב לעומת זאת נתפסה בעיני רבים כאפשרות לא ריאלית. מעתים מאוד בישוב והאמינו שהאימפריה הבריטית באמת תהיה מוכנה לעזוב את ארץ ישראל ולוותר על היתרון האסטרטגי שבשליטה על צומת הדרכים החשוב הזה במזרח התיכון היו אפילו מי שחשבו שכל הדיבורים של

הבריטים על עזיבה אפשרית הם לא יותר מאשר תכסיס שנועד להפעיל לחץ על הנהגת הישוב ועל האום כדי למנוע את קבלתה של תוכנית החלוקה בן גוריון ידע שהסיכוי שהוא יצליח לגייס את התקציבים הגד גדולים שדרושים כדי להכין את ההגנה להתמודדות מול צבעות הרב

נמוך מאוד. ואם הוא יחכה עד שתחושת הסכנה הקיומית תחלחל לתודעה הציבורית ותאפשר לו לדרוש תקציבים שכאלה, יכול להיות שזה יהיה מאוחר מדי. מכיוון שכך, בן גוריון ערך את ההכנות האלה מתחת לרדר, תוך שהוא נשען בעיקר על סמכותו האישית וההכירות שלו עם

בעלי תפקידים במוסדות הציוניים. אותה הפגישה עם היהודים העשירים בניו יורק ב-1945 הייתה חלק מהמאמצים האלה. בן גוריון ביקש מהם וקיבל הבטחה לתרומה כספית משמעותית. הכסף הזה אפשר למהנדס חיים סלבין, ראש תעשיית הנשק המחתרתית של ההגנה, הטעס, לרכוש בארצות הברית כ2000

מכונות תעשייתיות לייצור כלי נשק שונים. הרכש הגדול ביותר של ההגנה עד אותו הזמן והציוד שיעווה את הבסיס להקמתה של התעשייה הצבאית הישראלית בהמשך. בראשית אוקטובר של 1947 הוא ראה בן גוריון לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, לצאת לאירופה ולרכוש שם מטוסי

קרב ובמקביל להתחיל לגייס טייסים יהודים מנוסים מקרב יוצאי חילות האוויר של בעלות הברית במלחמת העולם.

באותה התקופה כולם היו בטוחים שגם אם תחליט בריטניה לעזוב את ארץ ישראל להגנה יש די ויותר זמן כדי להתכונן לכך.

ההנחה המשותפת לבן גוריון ולכולם בתקופה ההיא של מה יוני 47 הייתה שתהיה תקופת מעבר או תקופת ביניים מסיום שלטון המנדט עד ש יווצר פה המשטר החדש מה שלא יחליטו עליו וזה היה נכון בכל ההמלצות של ועדות חלוקה קודמות ועדת פיל ועדת מוריס ריסון והיה

מקובל לחשוב שהמעבר ימשך כשנתיים ולכן א התוכנית שהוגשר לבן גוריון הייתה פרוסה על פני טווח של שנתיים כאשר יקימו צבא של כמה חטיבות שהתבסס על יוצאי הצבא הבריטי עם אנשי אחיש עם יחידות מיוחדות שהתבססו על הפלמך והם יוכלו בשנתיים האלה להתארגן

להתאמן לעשות אימוני הקמה ובסוף השנתיים יהיה לנו צבא סדיר. עכשיו כל ההתנהגות הנינוחה היחסית הזאת השתנתה בבת אחת בסוף ספטמבר 1947 כאשר צר המושבות הבריתי הכריז בדיון בעצרת האום על הדוח של ועדת החלוקה שאתם באום יכולים להחליף מה שאתם רוצים אנחנו

החלטנו לצאת מארץ ישראל וכמה שאפשר יותר מהר וזה הכניס את כל המערכות בשני הצדים, גם הצד הערבי וגם הצד היהודי ללחץ אדיר. פתאום מתפרר שאין שנתיים תקופת מעבר וההתפרצות יכולה להתרחש אותו.

וקצב ההתכוננות גם היהודית וגם הערבית השתנה לגמרי. מאמצי ההתחשות של הישוב אם כן נכנסו להילוך גבוה. בריטניה וארצות הברית הטילו אמברגו על מכירת נשק לצדים הלוחמים, אבל ברית המועצות משיקולי השלה דווקא תמכה בהקמתה של המדינה היהודית. בינואר של 1948

נחתם חוזה רכש עם מפלי סקודה בצ'כוסלובקיה, מדינה שהייתה אז מדינת חסוד של הסובייטים. בתחילת אפריל הוברח משלוח הנשק הראשון לארץ מתחת להפעם של נציגי האום שניסו לחוף את האמברגו וחודש לאחר מכן הגיע משלוח שני עשרות אלפי הרובים מיליוני הכליים ואפילו 25 מטוסי קרב

גרסאות צ'כיות של מטוס המסר שמיט הגרמני המפורסם היו חמצן לנשימה עבור כוחות הישוב שהיו זקוקים נועשות לכל רוה ולכל קליה במקביל גם ההגנה עצמה עברה ארגון מחדש למבנה שהתבסס על 12 חטיבות. שבע חטיבות חיר של חיל השדה. גולני, גבעתי, קרמלי,

אלכסנדרוני, ציוני, עודד וקרייתי. שתי חטיבות שריון שבע ושמונה שהבססו על שריוניות וטנקים ישנים שנרקשו או נגנבו מהבריטים. ושלוש חטיבות של הפלמך. הרעל יפתח בחטיבת הנגב.

בצידו השני של המטרס היו עסוקות גם מדינות ערב בהכנות שלהן. ב-30 באפריל, כשבועיים לפני הכזת המדינה, התכנסו ראשי המטות הערביים ברבת אמון וסיכמו על הקמתו של כוח פלישה מאוחד שכלול לא פחות מחמש דיוויזיות, חמש עוגדות ונוהל על ידי מפקדה

משותפת. על פי התוכנית צברות סוריה ולבנון יפלשו לארץ מצפון דרך אצבע הגליל וינועו לעבר טבריה וצפת צבעות ירדןק יפלשו מנזרח לכיוון אפולה ונצרת ואילו הצבא המצרי יעלה מסיני דרך רצועת עזה צפונה לעבר תל אביב בפועל עם זאת חוסר האימון בין המדינות

הערביות השונות והאינטרסים המנוגדים שלהן הביאו לקריסת כל התוכניות לשיתוף פעולה עוד לפני שיצאו לפועל המלך הירדני אבדלה למשל לא הסכים להעמיד את הלגיון הערבי שלו תחת פיקוד משותף כלשהו והוא הודיע שהוא מתכוון להתרכז אך ורק בכיבוש ירושלים והשטחים שהוקצו למדינה

הערבית באזור המשולש שכם ג'נין וטולקרים שאר מנהיגי הרב חשדו באבדלה וצדק שהוא שואף לנצל את המלחמה כדי להרחיב את הממלכה שלו המלך פרוק המצרי שגם לא היו שאיפות דומות לא התכוון לוותר לירדנים על הבכורה.

כתוצאה מכל הבלאגן הזה, כשיצאה הפלישה לדרך ב-15 במאי, כל צבא ערבי פעל עצמאית בגזרה שלו ללא תאום עם שאר הצבעות. אבל למרות חוסר היכולת לעבוד בשיתוף פעולה, לקוחות הערביים היו עדיין מספר יתרונות משמעותיים על כוחות הישוב. הברור מביניהם

היה שרק לציבות הרב היו כלי נשק כבדים, טנקים תותחים ומטוסים. בנוסף ההתעקשות של בן גוריון שלא לפנות יישובים מבודדים אפילו כאלה שסבלו מנחיתות טקטית ברורה הכריכה את ההגנה לפרוס את כוחותי הדלילים על פני קווי הגנה ארוכים מאוד. הצבעות

הערביים לעומתם היו חופשיים לרכז את כוחותיהם בנקודות התורפה של קווי ההגנה האלה היכן ומתי שרק [מוזיקה] רצו ב-15 במאי 1948 יום לאחר שהנציב הבריטי העליון עזב את נמל חיפה ובן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל בתל אביב פלשו ציבות הרב הסדירים

לשטחי המדינה הצעירה בצפון חצה הצבא הסורי את הגבול והשתלט עליישובים שער גולן ומסדה שמדרום לכנרת. משם המשיכו הסורים מערבה ותקפו את דגניה א' ודגניה ב'. חמישה תותחי 65 מילימטר מיושנים מתוצרת צרפת שהוברכו לארץ בקושי יממה לפני כן מתחת לשקי בצל

וקופסאות שימורים של מיץ עגבניות הובהלו בדחיפות לשדה הקרב. התותחים האלה היו כל כך עתיקים עודפים ממלחמת העולם הראשונה שעד מהרד דבק בהם הכינוי נפולאנצ'יקים כאילו הם היו שייכים לצבעו של נפולאון בונפרטה 150 שנה קודם לכן למרות זאת וכנראה בעיקר בזכות אלמנט ההפתעה הצליחה

האש הארטילרית הדלה הזו לזרוע בהלה בקרב הסורים שלרגע לא ציפו להתקל בתותחים בצד היהודי העובדה הזו יחד עם גבורתם של מגיני הדגניות שהצליחו לו לום טנק סורי ממש בשער הקיבוץ בלמה את ההתקפה הסורית. הסורים נסוגו לא חזרו לתקוף את עמק הירדן עד לסוף

המלחמה. אבל צפונה משם במשמר הירדן התמונה הייתה אגומה יותר. המושבה ששכנה באצבע הגליל לא רחוק ממחניים ניצווה למרגלות רמת הגולן והייתה חשופה לחלוטין לתצפית ולאש סורית. למרות תגבורת של גדוד מחטיבת קרמלי הצליחו אסורים להפטיע את המגינים ולהסתנן לתוך המושבה. בקרב הקשה נהרגו 14 לוחמים

ו-39 נפלו בשבי. נפילתה של משמר הירדן שעמדה ליד צומ דרכים חשוב העמידה את הגליל העליון כולו בסכנת ניתוק משאר המנינה.

לא רחוק משם באזור מלקיע שעל גבול לבנון נהלו כוחות חטיבת אפתח של הפלמך סדרה של קרבות מרים מול כוחות צבאה הצלה של פאוזי קאוג'י והצבא הלבנוני הסדיר מלקיה החליפה ידיים מספר פעמים בין הצדדים אבל בסופו של דבר נפלה לידי הלבנוני למעלה מ-30 לוחמי

פלמך איבדו את חייהם בקרבות הקשים הצבא העיראקי פלש לארץ מדרום לטבריה ואז פנה דרומה לאזור השומרון שם תקף את קיבוץ גאולים שבשרון ואת ראש העין. הפיקוד הישראלי שחשש שהעיראקים יצליחו לוותר את עמק יזראל ולהתקדם לכיוון נתניה הורה לחטיבת קרמלי לתקוף את הכוחות שהתבוססו

בג'ינים. המתקפה הישראלית נכשלה כישלון חרוץ. 50 לוחמים נהרגו ולמעלה מ-80 נפצעו. מדרום הזרימו המצרים לנגב. כוח עצום, לא פחות מארבע חטיבות, כ-10,000 חיילים שצמחו בהמשך לכדי 50 א000 איש שנה בשתי אזרועות. אחת שהתקדמה לאורך החוף מרצועת עזה צפונה ושנייה שנה במזרח בציר

ההר לעבר ירושלים. מטרתם של המצרים הייתה כפולה. לנתק את הנגב מהמדינה החדשה ולהתלקד עם שאר הכוחות הערביים ליצירת טבעת חנק סביב תל אביב. כדי להבטח את קווי ההספקה הארוכים שלהם תקפו המצרים את הישובים היהודים שנקרו בדרכם. קיבוץ נרים

בדרום רצועת עזה הותקף כבר למחרת הכרזת המדינה. 42 חברי הקיבוץ לחמו בגבורה יוצאת דופן והצליחו לאדוף את ההתקפה המצרית במחיר של שמונה הרוגים. אנשי קיבוץ יד מרדכי כמה עשרות קילומטרים צפונה משם לא היו כובר ברי מזל במשך חמישה ימים תמימים

עמדו מגיני הקיבוץ בפני הסתערויות חוזרות ונשנות של חיל הרגלים המצרי הפגזות ארטילריות כבדות והפצצות מהאוויר 26 ממגיני הקיבוץ נהרגו ו-35 נפצעו גבורתם של אנשי יד מרדכי הפכה לאחד השמלים המובהקים של עמידת היישובים היהודים במלחמת העצמאות אבל לפסוף כשעזלה כמעט כל התחמושת שהייתה

בידיהם לא נותרה למגינים ברירה אלא לנטוש את הקיבוץ בחסות החשכה ירד מרדכי נפלה לידי המצרים ב-24 במאי וכשבועיים לאחר מכן ב7 ביוני נפל גם קיבוץ ניצנים צפונית לאשקלון בשבועיים הראשונים של הפלישה.

הכוח המצרי כמעט ולא נתקל בשום התנגדות מאורגנת מצד כוחות ההגנה. חטיבת הנגב שהייתה אמורה לבלום את הפולשים הייתה מפוזרת על פני כמעט 30 ישובים שונים ברחבי הנגב וכוחותיה הדלילים לא היו מסוגלים לעמוד מול הצבא המצרי הסדיר. גם חטיבת

גבעתי שהתערוכה מצפון לאזור לא הייתה מוכנה להתמודדות שכזו. לרבים מלוחמיה אפילו לא היה עדיין נשק אישי. הפעולה המשמעותית היחידה של כוחות הישוב כנגד המצרים באותם שבועיים ראשונים הייתה דווקא של חיל האוויר הציר.

בזמן הקצר ביותר קמו לנו מומחים לטיפול במכונות המסובכות של האווירונים על הטייסים לבדוק בראשונה את מפת הדרך האווירית ולקבל הוראות אחרונות ממפקדם על מטרת טיסתם. כפי שציינתי במשלוחי הנשק מצכוסלובקיה הגיעו גם כמה עשרות מטוסי תקיפה מדגם אביה הגרסה הצ'כית

למסר שמיט הגרמני קבוצה של טייסים ודיים ובם מתנדבים מחול בעלי ניסיון קרבים ממלחמת העולם יצאו לצ'כיה ללמוד על המטוסים האלה ולהתאמן עליהם אנשי כנסי הפלדה האמיצים והאליזים הפכו מגולשי דאונים לטייסים מנוסים הם אשר הראו את נחת זרועם מעל ברלין

הנצית. כיום הם עולמים בשמי בירות, דמסק, רבת עמון וקהיר. יגדילו חילם ויעדירו. מינתיים בארץ חיל האוויר המצרי חולל שמות בתל אביב. כבר למחרת החזת העצמאות תקפו את תל אביב שני מפציצים מצרים מלווים במטוסי קרב. מנחץ דוב הופצץ ושלושה מטוסים של חיל

האוויר הצעיר נפגעו על הקרקע. בשבועות הבאים ערכו המצרים כמה וכמה התקפות כנגד האוכלוסיה האזרחית שהקשה שבהן הייתה הפצצה של התחנה המרכזית בתל אביב משעות אחר הצהריים כשהתחנה הייתה הומהדם. 41 אזרחים נהרגו ומאות נפצעו.

כשהגיע לצ'כוסלובקיה, השמועה אודות ההפצצות הקשות בתל אביב, הודיעו הטייסים למדריכיהם הצ'כים שהם מפסיקים את הקורס וחוזרים מיד לארץ. המדריכים ניסו לשכנע אותם להישאר, שהרי הטייסים הישראלים אפילו לא הספיקו להתאמן בתקיפות מהאוויר, אבל הטייסים ענו להם שהם מתכוונים לעשות את

האימונים האלה על רטוב ושבו בבעילות ארצה. ב-29 במאי המריאו ארבעה מטוסי יביעה מבסיס עקרון. היום טל נוף למה שהייתה התקיפה הראשונה בהיסטוריה של חיל האוויר הישראלי.

את הכוח הוביל לו לנרד, טייס יהודי אמריקני ששירט כטייס קרב בחיל הנחתים במלחמת העולם. לנרט סיפר מאוחר יותר על תחושותיו בדרך לתקיפה.

ארבעת המטוסים תקפו את הטור המצרי המתקדם בתותחים ובפצצות. אחד מהם הוא פלטייסו אדי כהן מדרום אפריקה נהרג. ישנה סברה רווחת שהתקיפה האווירית הפתיעה וזייעזעה את המצרים עד כדי כך שהיא זו שגרמה להם לעצור את ההתקדמות שלהם צפון.

ספרה אחרת מייחסת את הצירה של המצרים דווקא לחבלנים של חטיבת גבעתי שפוצצו את הגשר מעל נחל לכיש גשר שמוכר לנו היום בשם גשר עד הלום האמת כנראה שונה לגמרי למרות גבורתם הבלתי מעורארת של הטייסים לתקיפה האווירית הייתה השפעה מעשית זניחה על הכוח

המצרי גם הגשר הארוס לא יבא מכשול משמעותי חיל ההנדסה המצרי היה מסוגל בהחלט להקים עם גשר חלופי או למצוא מעקף. בפועל הצבא המצרי עצר מדרום ליבנה רק מכיוון שזו הייתה התוכנית המקורית שלו לשלב הזה של הפלישה. האיום המצרי אם כן לא הוסר. בשלי

חודש מאי נשלחו שתי פלוגות של גבעתי לפשות על הכוח המצרי באזור גשר עד הלום, אבל הן נעטפו. יומיים לאחר מכן תקף את המצרים כוח משולב של חטיבות גבעתי והנגב. במה שכונה מבצע פלשת. גם ההתקפה הזו התנפצה על המערך

המצרי המשוריין ונעדפה במחיר כבד של כמעט 50 הרוגים ישראליים. כל הכישלונות הצרובים האלה בקרבות הבלימה בחזיתות השונות הפכו את החודש הראשון של המלחמה לחודש הקשה והמדמם ביותר שידעה ישראל במלחמת העצמאות כולה.

אבל החזית שהכי הטרידה את דוד בן גוריון הייתה החזית המרכזית ובעיקר גורלה של ירושלים. הוא אמר ציטות, ערכה של ירושלים לא ניתן להימד ולא להישקל ולהיספר. כי אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל. המערכה על ירושלים היא מחרת ולא

מבחינה צבאית בלבד. סוף ציטות. מיד לאחר חזת המדינה עם יציאת הכוחות הבריטים מהארץ מיערו כוחות ההגנה להשתלט על מבנים חשובים ואזורים אסטרטגיים בירושלים המערבית. במקביל כוחות ערביים מקומיים תפסו עמדות בחלק המזרחי של העיר.

כוחות הלגיון הירדני, כפי שמספר לנו פרופסור גלבר, נטרו בשלב הזה מחוץ למשחק. אבדלה לא התכוון לתקוף את המדינה היהודית.

היו המגעים, הביקור המפורסם של גולדה, שהוא אמר לה, תראי, עכשיו אני חלק מקואליציה והכל ואני חייב לצאת למלחמה, אבל בפועל הוא רצה להשתלט על הגדה. הוא הבין שהגליל המערבי שהיה צריך להיות חלק מהמדינה הערבית רחוק מדי ורצועת עזר רחוקה מדי.

עכשיו ב-18 במאי, שלושה ימים אחרי הפלישה, כל הצבעות הערבים כבר היו מסובכים בלחימה. רק על הגיון עוד לא ראה יהודי אחד וכולם צועקים לו, תבוא לעזור, אנחנו תקועים.

באותו יום הפלמך פורץ את שער ציון בירושלים כמה בעלה בצד הירושלים העתיקה בעלה בצד הערבי וצועקים למלך גבל ואז הלגיון יורד מרמלה ונכנס לירושלים [מוזיקה] המזרחי כוחות ההגנה ברחוב היהודי הצליחו להקים עמדות ולהעזרים למקום תגבורות דרך שער ציון שנפרץ. אבל הלגיון הירדני, שהיה

הכוח הצבאי החזק, המאומן והמצויד ביותר מבין כל צבעות הרב, היה יריב קשה מדי עבור מגיני הרובע. בימים הבאים הצליחו הכוחות הירדנים להשתלט על עוד ועוד שטחים בעיר העתיקה, תוך שהם מוותרים את מערך ההגנה היהודי. נפסוף ב-28 במאי אחרי קרבות מרים

שבהם נהרגו 69 לוחמים יהודיים ו129 נפצאו נכנעו מגני הרובע בפני הלגיון. בן גוריון ידע שהמפתח להצלתה של ירושלים תמון ביכולת להעזרים אליה כוחות תגבור נוספים מהשפלה ואת זה אפשר היה לעשות רק באמצעות הדרך הראשית שחיברה בין תל אביב לירושלים. על הכביש החשוב הזה שלא

היה לו שום נתיב עוקף באותם ימים חלש רכס לטרום שרשרת של גבעות רמות שניצבו כ-15 קילומטר מערבית לירושלים בגלל חשיבותו האסטרטגית אזור לטרון היה מוקד לקרבות רבים עוד ממקדם ובין המצביעים שנלחמו עליו אפשר למנות את יהושע בן ואת יהודה המכבי

גם הבריטים זיהו את חשיבות המקום ובעקבות המרד הערבי הגדול הם הקימו בלטרון מצודה גדולה ותחנת משטרה. כשעזבו הבריטים את הארץ ב-15 במאי נוטרה מצודת לטרון נטושה וריקה מהדם. כוחותיו של פאוזי אלקאוג'י שהיו אמורים לשלוט בגזרה הזו היו עדיין

בסוריה והלגיון הירדני הוא היה עסוק בירושלים ובאזור המשולש. ההגנה הייתה יכולה להשתלט על המצודה ללא שום התנגדות פשוט להיכנס פנימה ולכבוש אותו. אבל המידע המודיעיני על נטישת הבריטים הגיע לפיקוד מאוחר מדי ואיש לא היה מודע להזדמנות הזו.

ב-17 במאי תפסו כוחות הלגיון הירדני את המצודה הריקה והקימו בלטרון מערך הגנה שכלל תותחים מרגמות ושריוניות. בינתיים מצבה של האוכלוסייה היהודית בירושלים הלך והחמיר מיום ליום.

הלגיון הירדני הפגיז את השכונות היהודיות ללא רחם. ומספר הנפגעים הלך וגדל. גם מצוקת הרעב החריפה. המזון שהובה לעיר בשעירות הגדולות אחרי מבצע נחשון הלך ועזל במהירות בין היתר בגלל ניהול כושל חלוקת ההספקה. כך כתב איש הסוכנות היהודית בירושלים למנהליו בסוף חודש מאי. ציטות.

גם לאחר שכבר החלו להביא מלא בשיירות תחת יריות ותוך עבדות בנפש לא דאגו למרות ציבורית מלאה על המובא אלא השאירו את הטיפול בידי הסוחרים הרגילים ושמכו על מקצועיותם ויושרם. כמובן שחלק ניכר של המלאי מזון יקר וחשוב הלך לאיבוד מחוסר

טיפול מתאים. טונות של מרגרינה התקלקלו וכן עשרות טונות של תפוחי אדמה נרכבו במחסנים. וחלק נעלם ומופיע אתה בשוק השחור. סוף ציטות. רבני הישוב בירושלים שלחו מברק בהול לבן גוריון עם קריאה נושת לעזרה. ציטות הישוב על סף טוח בשם

האוכלוסיה קריאת עזרה נועשת. הרובה תחת מטר יריות ופגזים. זעזעו את המוסדות העליונים ואת העולם כולו והצילו אותנו.

סוף ציטות. בפיקוד העליון של ההגנה התנהל ויכוח נוקב האם כדאי וניתן בכלל לכבוש ולהשתלט על הדרך המובילה לירושלים כל יחידות ההגנה היו מתוחות עד הקצה בניסיון לבלום את הפלישה הערבית בשאר החזיתות וגם אם תצליח ההגנה להשתלט על הכביש תענו חלק מהמפקדים

הצורך להמשיך ולהחזיק במשלטים השונים יחייב הקצאת כוחות גדולה מדי הקצעה שתבוא על חשבון הגזרות האחרות אבל בן גוריון היה נחרץ. חייבים לפתוח את הדרך לירושלים והיא הימה גם במחיר של הסטת כוחות חיוניים מגזרות אחרות.

המשימה של כיבוש משלטי לטרון הטלה אם כן על חטיבה שבע חטיבה שהוקמה בחובזה שבוע קודם לכן והייתה מורכבת מערב רב של לוחמים ברמות הכשרה שונות מאנשי מערך ההדרכה של הפלמך ועד עולים חדשים פליטי שואה שזה אתה ירדו מהאוניות ובקושי דיברו עברית על

האופן החפוז והמעולתר שבהוקמה החטיבה יכול להעיד סיפורו של שלמה שמיר מפקד החטיבה על אופן שבו הוא גייס את קציני המטה שלו ציטות למעשה מאון המטה היה במכונית שהוא עמדה לרשותי ואשר נע בין המתכל ובין מקום ראשית ריכוז החטיבה לדוגמה כיצד הוסגו

קציני המטה באחד מהם נתקלתי בלכתו ברחוב בקרבת מון המתקל עצרתי את המכונית הכנסתי פנימה והצאתי לו לנסוע עמי ולקבל את התפקיד. סוף ציטות. לוחמי החטיבה כ1450 במספר התרגזו להתארגנות במחנה טל לטווינסקי, היום טל השומר. אבל כעבור שלושה ימים הם נעלצו

להתפנות ממנו בבהילות בחשש להפצצה של חיל האוויר המצרי. שלא במפתיע הבלאגן חגג. הנשק לא חולק בצורה מסודרת ולכל שמונה חיילים הייתה רק מימייה אחת. איגל ידים, ראש אגף המבצעים במתכל והרמטל בפועל קיבל דיווחים על קשי ההתארגינות וירד לשטח

לבדוק את המצב בעצמו. כשהוא הבין את חומרת הבעיה הוא ביקש מבין גוריון לדחות את הפעולה בכמה ימים לפחות כדי לאפשר לחטיבה להתארגן כראוי. אבל בן גוריון התעקש. במבר שהוא שלח לשלמה שמיר הורה לו ציטות עליך לבצע את תפקידך בכל

מחיראי השטח בלטרון העניקו יתרון ברור ללגיון הירדני המבוצר היה ברור שהסיכוי היחיד להצלחה תמון בהפתעה על כן תוכנן מבצע הכיבוש שקיבל את השם מבצע בנ להתבצע בלילה אלא שהכוחות לא הספיקו להתארגן בזמן. כפי שאית שלמה שמיר מאוחר יותר

ציטות, חלק מהאנשים קיבלו את משקם באוטובוסים בדרך לפעולה ותוך כדי הנסיעה ניקו מן השמן שעוד היה ברובים. סוף ציטות.

ההתקפה אם כן החלה רק בארבע לפנות בוקר ונפתחה בהרעשה ארטילרית של שני תותחי נפולאנצ'יק שהובעו במיוחד למשימה. לרואה המזל הפגזים שירו התותחים המיושנים האלה היו קטנים וחלשים מכדי לגרום נזק ממשי למערכה הגנה הירדן במקום זאת הם רק הטריאו

בפני הירדנים על ההתקפה הממשמשת ובה וחיסלו את יתרון ההפתעה הירדנים זיהו את הכוחות הישראלים המתקדמים ופתחו עליהם באש כבדה כך תיארת ההתרכשות אחד מקציני הליגיון ציטות פטרולי הסיור שלנו גילו את התוקף וירו רקטות אזהרה כמוסק כאן החלה הארטילריה הירדנית בפעולה סוללה אחת החלה

להפגיז ולרתק את הכוח המתקדם ללטרון בהתאם להוראותיו של קצינת עצפית כיונה סוללת התותחים השנייה את בגזיה לעמדות הארטילריה של האויב ושיתקה אותן תוך דקות ספורות כשנדמו קולות תותרכיהם החלו יהודים להתקדם לעבר לטרון ולעבר החרושות שהם מקיפות את המנזר הצרפתי האויב התקדם עד כי הגיע

למרחק 100 מטרים מן העמדות. כאן נפתחה עליו אשטופת ממקלים, ממרגמות ומנשק קל. עליית השחר אפשרה לנו לגלות את ריכוזי היהודים ומיד נפתחה עליהם אש תותחים כבדה והפיצה אותם לכל רוח. סוף ציטות. בשעה 11 בבוקר, כשהיה ברור שאי אפשר לחדור את מערך ההגנה הירדני, ניתנה

פקודת הנסיגה. הכישלון בלטרון עלה לחטיבה שבע ביוקר, 74 הרוגים ביותר מ-100 פצועים. המכה שספגה החטיבה שבע הייתה כואבת, אבל בן גוריון לא ויטר. הצורך לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה לא רק שלא פחד אלא אפילו התעצם בגלל החשש שהכוחות

המצרים שמתקדמים מדרום יצליחו לחבור אל הלגיון הירדני בלטרון כבר למחורת היום החלו ההכנות לניסיון כיבוש שני של המצודה כלכך מהכישלון הקודם הפעם נערכו תצפיות מודיאיניות מסודרות יותר וכוחות חטיבה שבע תוגברו באגדוד מחטיבת קבעתי ומספר משוריינים וזכ זחלמים. על חלק מהזחלמים

הותקנו לאביורים מתוך מחשבה שיוכלו לטהר במרכאות את העמדות של הנגיון. מבצע בנב אם כן, ניסיון הכיבוש השני היה הפעם הראשונה שבעשו כוחות ההגנה שימוש נרחב יחסית בכלים משוריינים ולכן מקובל לראות בו את הפעולה המפצעית הראשונה של מה שעתיד להפוך לחיל

השריון הישראלי. אבל גם השיריוניות האלה לא עזרו. אמנם הכוחות המסטערים הצליחו לשמור על יתרון ההפתעה, לחדור את טבעת ההגנה החיצונית ואפילו לפרוץ לחצר הפנימית של המצודה. אבל כוחות התגבור הרגליים שהיו אמורים להגיע מיד אחריהם ולטהר את המבנה לא הצליחו לחבור אל הכוח הפורץ בזמן

והפורצים נותרו חשופים לאש התותחים והמרגמות הירדני. פגעז ירדני פגע ישירות באחד הזחלמים מגרם לעבדות כבדות ולמפקדים לא נותרה ברירה אלא להורות שוב על נסיגה הכישלון השני בלטרון עלה להגנה בעוד 49 הרוגים ושרות רבות של פצועים בינתיים מאחורי הקלים החלו גלגלי

הדיפלומטיה הבינלאומית לצבור תאוצה הרוזן פולקה ברנדוט דיפלומט שוודי ממשפחת המלוכה שאמונה על ידי האום כמתווך בין היהודים והערבים החל במאמצים להשיג הפסקת אש. בן הדוט היה דמות מוכרת ומוערכת מאוד בזירה הבינלאומית והצליח להשיג את הסכמתן של מדינות ערב להפוגה בלחימה שהייתה אמורה

להיכנס לתוקפה ב-1 ביוני. הידיעה על ההפוגה הקרבה הלחיצה את בן גוריון עוד יותר. הוא חשש שאם ההפוגה תחל מבלי שתיפתח הדרך לירושלים, גורל העיר הנצורה יהיה נתון לחסדי הלגיון הירדני. הוא דחק בפיקוד ההגנה לנסות פעם נוספת לכבוש את מצודת

לטרון לפני כניסת ההפוגה לתוקף. חטיבה שבע הפגועה והשחוקה כבר לא הייתה מסוגלת לרכז את הכוח הדרוש למבצע נוסף ולכן הטלה המשימה הזו על חטיבות הרעל ויפתח של הפלמך. מבצע יורם, ניסיון הכיבוש השלישי של הטרון, היה הקרוב ביותר להצלחה.

הפעם, כלכך מהכישלונות הקודמים, הוחלט שלא להסתר ישירות על המצודה, אלא לכבוש קודם כל שני משלטים חשובים שחלשו עליה ממזרח.

התוכנית הייתה הגיונית, אבל לרוע המזל טעות בניווט בשטח בלילה גרמה לכך שהכוח שהיה אמור לתקוף משלט אחד תקף בטעות את המשלט השני. והבלבול והעיכוב אפשרו לירדנים להתאושש ולהעדוף את ההתקפה. גם המבצע הזה נכשל במחיר של 15 הרוגים נוספים. בדיעבד נבוחי המפקדים הירדנים

מהשטח מלמדים שמערך ההגנה הירדני בלטרון היה ממש על סף התמוטטות וימלא אותה טעות ומללה בניווט. כנראה שהליגיון היה נאלץ לשגת מהמחם כולו. שעון החול עזל וההפוגה נכנסה לתוקפה ב-1 ביוני כשהירדנים עדיין מחזיקים בלטרון. בהמשך המלחמה נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את המתחם אבל התרון

נוטרה בידיים ירדניות עד למלחמת ששת הימים. אבל דווקא בין הכישלונות הצורבים האלה בקרבות של הטרון הופיעה נקודת אור בלתי צפויה.

בשלי חודש מאי, בערך בזמן שבו נערך ניסיון הכיבוש הראשון של הטרון, הגיעו לידי מפקדת ההגנה מספר דיווחים על דרך עפר לא מוכרת ולא מסומנת במפות שמובילה מאזור קיבוץ חולדה שבשפלה מזרחה לכיוון ירושלים. על פי גרסה אחת מי שגילו את הדרך היו שלושה

לוחמי פלמך מחטיבת הרל שיצאו לסיור רגלי. על פי גרסה אחרת היו אלה דווקא לוחמי גבעט. כך וכך שני צבותיי סיור יצאו לבחון את הדיווחים אחד מחולדה מזרחה והשני מירושלים מערבה הצבטים שלא היו מתואמים ביניהם נפגשו במפתיע באמצע הדרך והוכיחו

שאכן ישנה דרך חדשה ונסתרת שבאמצעותה אפשר אולי להעביר הספקה לירושלים ולעקוף את לטרון. אמנם הדרך החדשה הזו עברה לא רחוק מהמבצר הירדני, אבל הטו שלה היה נסתר מעיני הלגיון בגלל תני השטח העריים. רק שני כפרים ערביים, בית ג'יז

ובית סוסין, חלשו על הנתיב הזה וימו על התנועה בו. אבל כאן שיחק המזל לידי הישראלים. במהלך ההתקפה הראשונה לטרון לוחמים ערבים שיצאו משני הכפרים האלה תקפו את הגפו של הכוח הישראלי וכדי לנטרל את האיום הזה לקראת ההתקפה השנייה הוחלט

לכבוש את שני הכפרים בית ג'יז ובית סוסין נכבשו בהתקפות לאליות בין ה-25 וה-28 במאי וכך מבלי שהם יתכוונו לכך הבטיחו כוחות ההגנה את הנתיב של הדרך החדשה דרך שזכתה עד מהרה על הכינוי דרך בורמה על שם נתיב הספקה הררי ומפוטל ששימש את בעלות הברית

במלחמת העולם השנייה כדי להעביר הספקה לצבא הסיני הלאומי של החם ביפן. הייתה רק בעיה אחת. מתוך עשרת הקילומטרים של דרך בורמה, קטע אחד באורך של 2ני קילומטרים היה תלול ומכוסהסעים ולא היה אוויר לכלי רכב. מכיוון שכך משלוח ההספקה הראשון לירושלים דרך דרך בורמה היה

מבצע מורכב למדי ג'יפים הובילו את ההספקה מחולדה עד לקצא הדרך הבלתי אווירה סבלים שובעו מתל אביב וירושלים סחבו את עסקים והארגזים על גבם ונשעו אותם לאורך שני הקילומטרים הקשים אל הצד השני ושם המתינו להם משאיות טריקות שהגיעו מירושלים במקביל החלו מהנדסים צבעיים

ואנשי חברת סולל בונה במאמץ כדחתני להכשיר את דרך בורמה למעבר כלי רכב. העבודה נעשתה מסביב לשעון ולהתים תחת הפגזות של תותחי הלגיון ההרדני שניסו לשבש את המאמץ. ב-10 ביוני יממה אחת בלבד לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקף הושלמה

המלאכה ושייר את המשאיות הראשונה. עשתה את דרכה בדרך בומה חדשה והביאה הספקה חיונית לירושלים. וכך הוסר איום המצור מעל העיר והישוב היהודי בה [מוזיקה] ניצל. ההפוגה בלחימה שנכנסה לתוקפה למחורת הגיעה למדינת ישראל הצעירה בדיוק בזמן.

אומנם צבעות הרב עדיין היו איום משמעותי, אבל כעת ניתנה למתכל הזדמנות לארגן מחדש את הכוחות, לקלוט את הנשק שהימשיך לזרום מחול ולהתכונן להמשך הלחימה. גם פריצתה של דרך בורמה והצלת ירושלים זריקת עידוד מורלית משמעותית לישוב היהודי [מוזיקה] כולו. אבל הרחק מעבר לאופק. במרחבי הים

התיכון התפתחו צרות מסוג שונה לגמרי. צרות פנימיות שהיו מסוכנות לא פחות ויש מי שיאמרו אף מסוכנות הרבה יותר מהאיום שיציבו צבעות הרב. בדיוק באותו היום שבו נכנסה ההפוגה לתוקפה יצאה מנמל בדרום צרפת אוניית מסע קטנה. על סיפונה היו כ-900 עולים חדשים,

רובם ניצולי שואה וגם מטען גדול של נשק ותחמושת, אלפי רובים ומקלים ומיליוני כדורים. האנשים שהארגנו את רכש הנשק היו בטוחים שהם מעלים תרומה מחרעת למאמץ המלחמתי של המדינה הצירה. הם לא תיארו לעצמם שכאשר תתקרב האוניה אל חופי תל

אביב, קבלת הפנים שהיא תקבל תהיה שונה בתכלית ממה שציפו. שמ של האוניה הזו היה אלטלנה. סיפורה של האלטלנה, המאבק אמר בן דוד בן גוריון ומנחם בגין על דמותה ואופיה של המדינה החדשה וההקרבות שהביאו את מלחמת העצמאות לסיומה, כל אלה יעמדו במרכז הפרק

הבא, חלקה הרביעי והאחרון של הסדרה על מלחמת העצמאות. [מוזיקה] [מוזיקה] זהו, עד כאן. תודה על האזנה. האמת שאין לי יותר מדי דברים חדשים ומסעירים לספר לכם הפעם. ותכלס זה דבר טוב כי החודשים האחרונים עם כל המכירה של החברה היו די

עמוסים ומלאים בעבודה אז קצת שקט זה דבר טוב אני רק אעדכן שעשיתי עיצוב מחדש משמעותי של אתר הבית האישי שללוי.coo.il ובשבועות הבאים אני מתכוון להעלות אליו המון תכנים חדשים. אז אם בא לכם להעיף מבט ואולי לתת לי פידבק והצעות לשיפור אתם

מוזמנים. כי תמיד אם אתם אוהבים את התוכנית ורוצים לתמוך בה, אתם יכולים להזמין אותי להרצאה אצלכם בארגון, בחוג בית או באירוע פרטי. פירוט מלא של ההרצאות ותופס צור קשר תמצאו באתר ranvi.coil ואתם יכולים לתפוס אותי גם במייל [email protected]. מכירים מישהו שחושב

להתחיל פודקאסט חדש משל עצמו? לא מזמן הוצאתי ספר חדש בשם עושים פודקאסט. איך להצליח בעולם ההסכתים? שבו ריכזתי את כל הניסיון המקצועי שלי ב-18 השנים האחרונות כדי לעזור ליוצרים צעירים שכאלה להקשים את החלומות שלהם. עושים פודקאסט זמין כספר

נייר, ספר דיגיטלי, ספר אודיו ואיך לא גם כפודקאסט גם כן באתר הבית שלי. תודה על תמיכתכם. בעושים [מוזיקה] היסטוריה. עושים היסטוריה הם שלינו נועי מנהלת ההפקה, עמית חזזי במכירות, גל אוהב ציון מנהל האולופן. גאיה אולמן מנהלת הסושיאל אביב שם טוב סמנכל לתפעול ושילו

דבר המנהל העסקי אני רן לוי כותב ומגיש אנחנו נשתמע בפרק הבא להתראות [מוזיקה] ‏In this house we ob the of thermodynamics. ‏S